אחת לתקופה יוצא לי לראות ב–BBC את MASTERMIND, הידועה בארץ הקודש כ”מקבילית המוחות”. אני בטוח שכל ילדי שנות ה-80 ואחורה זוכרים את “התחלתי ולכן אסיים” (שזה משפט שמתכנני הרכבת התחתית צריכים לשנן מבוקר עד ערב).
בכל פעם שאני צופה בתוכנית הזו, אני מרגיש קצת טמבל: המתמודדים המעולים שם גורמים לך להרגיש כמו ילד בכיתה א’. מילא זה שאינך שולט בתחום “הסאגה האיסלנדית” או “קרבות מלחמת מאה השנים”, אבל גם בתחום הידע הכללי יש שם שאלות שאינך מבין איך המתמודדים שולפים את התשובות במאית השניה. תענוג, ולא פלא שהתוכנית שורדת כבר משנת 1972.
לעומת זאת, בארצנו הקטנטונת (ואני בטוח שגם בבריטניה, שלא ניתמם, חלילה) במקביל ל”מקבילית” יש על המרקע את שעשועוני האגו - “אחד נגד מאה”, “מונית הכסף” ודומיהם. בשעשועוני האגו מקבלים הרבה כסף על שאלות קלות, כך שהצופה בבית מרגיש טוב עם ידיעותיו וחושב שהוא מש’ו-מש’ו. ברי המזל שמצליחים להסתנן לתוכנית, גם מרגישים טוב וחושבים שהם מש’ו-מש’ו וגם מקבלים קצת (הרבה) דינרוס. הפרסים ב”מקבילית”, רק כדי להזכיר, היו כרטיס טיסה ללונדון בסוף העונה ותלושים לרכישת ספרים.
יכול להיות שעוטף אותי פרץ נוסטלגיה לימים תמימים יותר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שתוכניות החידונים של פעם באמת איתגרו והכניסו אותך לפרופורציות, ואילו שעשועוני האגו של היום גורמים לך להרגיש חכם וטוב עם עצמך, בזמן שלמעשה אתה בעצם לא-מי-יודע-מה.
שתי דקות, כמה שיותר שאלות. בהצלחה.