מִלָּה

אחרי שמרבית הקבוצות האהודות בארץ הקודש נשרו מן המונדיאל (ארגנטינה, ברזיל, גרמניה, אנגליה ואיטליה), נשארנו עם שתיים, שמלבד נוסטלגיה (הולנד) וסכומי כסף מטורפים שמשלמים על השחקנים (ספרד), אין בהן יותר מדי מה לאהוד.

למען קהל המתלבטות והמתלבטים, הרי מספר קריטריונים על פיהם כדאי לבחור את את הפייבוריטית לקראת הגמר:

1. שטח: ספרד - חצי מיליון קמ”ר (25 פעמים ישראל), הולנד - 40 אלף קמ”ר (פעמיים ישראל). המנצחת: הולנד - גם שם צפוף ובתים עולים ביוקר.

2. מלוכה: ספרד - חואן קרלוס הראשון, בעל עשרות תארים ומעט סמכויות, הולנד - ביאטריקס, יותר סמכויות, מעט תארים. המנצחת: ספרד , כי מסתבר שברשימת התארים יש לו גם את “מלך ירושלים”.

3. היסטוריה יהודית: ספרד-גירוש ספרד, הולנד-אנה פרנק ושות’. המנצחת: תיקו.

4. יהודים מפורסמים: ספרד - הרמב”ם, הרמב”ן, אבן גבירול ועוד רבים וטובים, הולנד - שפינוזה וראלף ענבר. מנצחת: ספרד, כי אצל אצל הספרדים היו יותר ר”ת, ואני חובב ר”ת.

5. שפה: ספרדית - מתגלגלת על הלשון ומרגשת, הולנדית - מזכירה שיעול. מנצחת: España עם הטילדה על הנ’.

6. גברים: ספרד - מצ’ואיסטים חתיכים, הולנד - ליברלים בלונדיניים. המנצחת: הולנד, בפנדלים.

7. נשים: ספרד - פנלופה קרוז ממש לא מייצגת, הולנד - שילוב מנצח של מדינת הגירה עם רקע אירופאי. מנצחת: הולנד, כי זה קצת כמונו.

8. נופש: ספרד - פאלמה דה מיורקה, הולנד - ארובה (שייכת להולנד !). מנצחת: ספרד, כי ארובה זה רחוק מדי לסופ”ש.

9. אוכל: ספרד - פאייה וטאפאס , הולנד - צ’יפס ודג מטיאס. מנצחת: ספרד, בגלל השפעת הספרדי הכפול.

10. סקס: ספרד - שמרנים, הולנד - אמסטרדם. מנצחת: הולנד, אבל זה מזכיר את הבדיחה על ההוא שהולך לזונה, ושואל כמה. הזונה משיבה: “יש רגיל ב-50 יורו, ויש ספרדי ב-150 יורו”, הבחור מתלבט, ומחליט להתנסות בספרדי, כי רגיל תמיד יש. הם עושים את כל מה שצריך, אבל אחרי שהכל נגמר, הבחור שואל: “תשמעי, אני מוכרח להודות שהיה ממש רגיל. מה פה ספרדי?”, הזונה מתעשתת, נזכרת ואומרת: “וואלה, צודק. הנה זה בא: הולה !”

11. אירווזיון - ספרד - La, La, La, הולנד - Ding-a-Dong. המנצחת: הולנד, כי אנו יודעים איכות אירווזיונית מהי.

עד כה התוצאה היא 5-5. למישהו יש שובר שוויון?

בכל מקרה, שיהיה בהצלחה, והלוואי שניפול על גרעינים מוצלחים במשחק.

כמה אבחנות מדוייקות יותר ופחות לאחר חופשה בת שבועיים בצפון איטליה, אוסטריה וגרמניה:

1. ציפיתי וקיוויתי לראות קצת גזע ארי במינכן, בלונד, עיניים בהירות וגובה שמגרד משקופים. קיבלתי טורקים, ערבים, יוצאי אפריקה, ברה”מים לשעבר. כבר אי אפשר לסמוך על הגרמנים האלה.

2. האיטלקים הם ערסים. מחוייטים? כן. נראים כאילו יצאו ממגזין אופנה מהודר? בהחלט. הגברים חתיכים והנשים מכסות על היעדר יופי במחלצות נאות? YES, YES, YES. אבל הם עדיין ערסים, ערסים בחליפה.

3. ונציה מוזנחת (!), מלוכלכת (!!), מסריחה לעיתים משילוב מי הים הלא-מתחלפים והלחות הממש-כמו תל-אביבית (!!!). השאירו אותה לגלויות הרומנטיות, אפילו שבזיליקת סאן-מרקו מהממת ביופיה.

4. כשהולכים בישראל, בכל מטר רבוע יש 17 רשתות אינטרנט אלחוטיות, מתוכן 3 חופשיות במודע ושתיים סתם ללא סיסמה. כשהולכים במינכן, זלצבורג, ונציה, ורונה, סירמיונה, ועוד ערים קטנות לאורך הדרך - יש את אותו מספר הרשתות, אלא שהפעם מדובר ב-17 רשתות אינטרנט אלחוטיות לכל 1000 ק”מ. אם כבר יש אינטרנט אלחוטי במלון, אז הוא עולה 5 יורו לשעה, דהיינו, 660 ש”ח ליום. פפפפף.

5. לאכול בחו”ל בימים עברו נחשב לחוויה קולינרית יחודית, חד-פעמית ושוות ערך לוארגזמה סדרתית. היום, האוכל בארץ השתפר פלאים ואינו נופל מן הפיצות והפסטות והאיטלקיות ומן התבשילים הבוואריים והטירוליים. אמנם לא אכלתי במסעדות מישלן, אבל באמת שאין למטבח הישראלי סיבה להשפיל סירים. בקיצור, לאיטלקים נשארו נוף יפה ובגדים שווים.

6. כל האמור בסעיף הקודם, בטל ומבוטל בעניין אחד בלבד: איזו גלידה יש לאיטלקים. את הגלידה המשובחת שבמשובחות אכלנו למרגלות המצודה של מלצ’סינה, על גדות אגם גארדה. בחור בשם פבריציו (באמת) פתח גלידריה כשתמונתו במבט שרמנטי תלויה ממעל לאורך שלוש קומות (באמת מס’ 2). זה היה מטופש להפליא, עד שטעמנו את כדורי הקריר-הקריר הזה, והבנו שמגיעות לו חמש קומות ולא רק שלוש.

7. בכבישים המהירים של גרמניה אין הגבלת מהירות. מבינים את זה כשאתה ממש מתרגש לנסוע על 140 קמ”ש בלי לחפש שוטרים או מצלמות, ואז פתאום עוקף אותך במהירות הזויה משמאל קשיש גרמני עם טרנטה שעוד בימי חומת ברלין נחשבה לישנה.

8. למדריכות הסיורים בטירות הגרמניות הנפלאות נוישווינשטיין והוהנשוונגאו (Neuschwainstein & Hohenschwangau) יש אנגלית איומה ועתירת מבטא גרמני כבד. שום פרודיה על גרמנים שמנסים לדבר אנגלית לא מצליחה בכלל להגיע לדבר האמיתי.

9. חשבתי שהן כבר פסו מן העולם, אבל לא: בבולצאנו, עיר חמד באיטליה עם רובע עתיק נאה למדי, הסתובב לו אב ישראלי עם ילדיו הצעקניים נעול בנעלי קרוקס. אדומות. הזוועה, אללי, הזוועה.

10. בטיסה חזרה שודרגנו במפתיע למחלקת עסקים. למתעניינים - המושבים מרווחים יותר, אפשר לבחור סרט מתוך כמה אפשרויות, אבל הדיילים טרחנים יותר, ואוכל המטוסים שמוגש בשלוש מנות הוא עדיין עם טעם של אוכל מטוסים. אחד הדברים המצחיקים היה, שטרם ההמראה במטוס הלופטהאנזי, נשמעה הודעה המרגיעה את הנוסעים שבטיסה זו לא מוגש בשר חזיר. זה לא התנגש, כמובן, עם הגשת חסילונים ומולים במנה הראשונה והשניה, ובהגשת גבינות כקינוח למנה הבשרית הלא-חזירית. יהדות היא אכן דת מוזרה.

בין יותר מדי הדברים שאני עושה בחיי, אני מדריך מחשבים פרטי של מבוגרים, או בצורה היותר ברורה, אני הבחור שמלמד את סבא וסבתא לשלוח אימייל ולגלוש בלמה-נט כשלנכדים אין זמן לבוא ולהסביר להם בעצמם.

ברבות השיעורים וההדרכות, ריכזתי כמה טיפים כיצד להפוך את העבודה על המחשב נוחה במיוחד לגילאים מבוגרים, כאשר הראייה לא תמיד במיטבה, הידיים קצת חלשות וקצת רועדות ועוד אי אילו מגבלות שמגיעות עם הגיל.

אז מה לעשות כדי להקל על סבתא וסבא לשלוח מיילים?

חומרה:
1. מסך - עדיף 19 אינץ’ ומרובע. מסך רחב מדי מקשה על ההתמצאות.
2. עכבר - עכבר רחב עם גלגלת רחבה, ובשום פנים ואופן לא עכבר עם יותר משני מקשים (עכברי גרפיקאים). הכי טוב: דגם BW-35 של a4tech. חפשו אותו באופיס דיפו הקרוב לביתכם. הוא יציב במיוחד, והגלגלת שלו היא תענוג לאצבעות.
3. רמקולים - נפרדים ולא כחלק מהמסך. כשהפרסומות מציקות, או כשרוצים להנמיך מהר ואין מקלדת מולטימדיה - עדיף בכפתור המוכר של הרמקול ולא בכפתורי המסך הנסתרים.
4. מקלדת - עדיף עם אותיות אדומות לעברית ושחורות לאנגלית. מקלדת שחורה - רק אם אתם לא אוהבים את סבא וסבתא.
5. מארז מחשב - כפתור הדלקה בחלק העליון ולא בחזית. חבל על הגב וההתכופפות.

תוכנה:
1. דוא”ל - רק Outlook express בעברית. אין נוח ממנו למתחילים. אם חייבים דואר רשת, אז עדיף הדואר של וואלה. לא, אני לא צוחק. הוא פשוט מציג את כל אנשי הקשר בצורה ברורה ונוחה.
2. דפדפן - אקספלורר 7. אין ספק, פיירפוקס וכרום עושים עבודה מצויינת, אבל הם לא תמיד תואמים לכל האתרים.
3. אנטי-וירוס - AVAST! - ממעט לקפוץ ולהעיר הערות, ואפשר גם להשתיק אותו מבלי שיציק עם הודעות לא ברורות.
4. הגדרות - בלוח הבקרה: עכבר - לחיצה כפולה איטית, מהירות המצביע -בינונית, שיפור דיוק המצביע; מקלדת - המתנה עד חזרה - ארוכה, חזרה על לחיצות - איטית.
5. מערכת הפעלה - רק לא VISTA. זמני ההמתנה שלו משגעים חסרי סבלנות בכל גיל.
6. שולחן עבודה - רקע חלק בלבד, לא עם תמונות, נופים וכו’. בנוסף, להשאיר רק אייקונים של אינטרנט, דוא”ל, סקייפ ומחשב שלי. כל השאר - להגלות לפינה השמאלית התחתונה.
7. תוכנת שליטה מרחוק מצויינת וחינמית - logmein. כשאתם רוצים לעזור אבל אין זמן לקפוץ לבקר, מתחברים מהמחשב שלכם ומסייעים.
8. לחיצה אחת או שתיים - אם מדובר באנשים שלא מעוניינים או לא מסוגלים להתקדם מעבר לשימוש בסיסי במייל וגלישה בסיסית באינטרנט, כדאי לעבור להפעלת תוכנות בלחיצה אחת: פותחים תיקייה כלשהי, כלים-אפשרויות תיקיה-הפעל תוכנות בלחיצה אחת. בסופו של דבר, לחיצה כפולה מתאימה למי שעוסק בניהול קבצים (שמירה, העברה וכו’), ואין בה צורך להפעלה בסיסית.
9. מועדפים - בשלב הראשון כדאי לעבוד עם לינקים קבועים בראש הדפדפן. הם הרבה יותר ברורים ונגישים ככה. בנוסף, בעבודה מתקדמת יותר עם מועדפים, עדיף ללמוד עם תפריט המועדפים בשורת התפריטים ולא בלחצן הכוכב: התפריט שנפתח מלחצן הכוכב מעוות את האתר ומסתיר חלק ממנו. התפריט שנפתח משורת התפריטים - אינו משנה דבר.
10. בלי תוכנות שמופעלות עם הפתיחה - בלי מסנג’ר שיקפוץ, בלי אזהרות של אנטי-וירוס, בלי הודעות של עדכונים אוטומטיים.

שיהיה בהצלחה, ואל תופתעו אם פתאום סבתא תעשה LIKE‏ בפייסבוק על התמונות המביכות שלכם מהודו.

לא חשבתי שאכתוב על דודו טופז, אבל תקרית מוזרה גרמה לי להיתקל בו באופן ביזארי למדי, שאני מקווה שלא יזקף לחובתי: נזכרתי מסיבות לא ברורות בשיר הגימיקי והעדיין-קצת-מצחיק ממרחק השנים “תנו לו צ’אנס” של ההרכב הלא-מצחיק, “מה קשור?”. באווירת שישי שטותי בשעות הצהריים התקשרתי ליו-טיוב וביקשתי לשמוע את השיר וצפיתי לי בקליפ, המתאר סצינה של בית כלא (מדי השב”ס - תענוג לעיניים) עם כמה ידוענים ידועים יותר או פחות, ואחד דני רובס, שאני אוהב במיוחד.

שימו לב מי מופיע בדקה 2:51 בקליפ, ומי, כמה טיפוסי, תופסת אותו.

אכן, הכתובת היתה על הקיר: דודו טופז כבר היה בכלא לפני שנים, וכידוע - שיעורי החזרה לפשע הם גבוהים למדי.

תנו לו צ’אנס, מהלב.

מה אתם מלחששים שם, מתחת לשפם?

נראה לי שאפשר היה להעסיק כמה מהם כרס”רים בבסיסים היותר ידועים לשימצה.

א. משפחת עופר הם אולי אנשי עסקים מוצלחים, אבל הם לא אשפים גדולים בתקשורת: לולא היו עושים רעש מהסרט, הוא היה עובר מתחת לרדאר בשקט יחסי. למזלנו, זה לא עבד להם.

ב. סרט התגובה שלהם היה מעניין כמו תשדירי תעמולת הבחירות: כולם צופים בהתחלה, ומעבירים ערוץ אחרי שלוש דקות ומחצה.

ג. אלי גולדשמידט מגעיל אותי, ניר גלעד מגעיל אותי, עידן עופר מגעיל אותי. עם זאת הם ביתרון על ביבי, אהוד ברק ורפי גינת, שמגעילים אותי כבר שנים.

ד. ליכין יש רוטב שקשוקה מעגבניות טריות. זו אחת ההברקות הפרסומיות של כל הזמנים, בכלום כסף.

ה. נשארתי וראיתי עד הסוף בחצות הלילה. טוב שיש ערוץ ציבורי (והלוואי שיגיע מישהו שיעשה שם סדר). פתאום (או שלא פתאום) המאבק של ערוץ 10 נראה מתבכיין למדי.

ו. אני עדיין תוהה לגבי המוטיבציה של איילי ההון: ביום שיהיו לי מיליון דולר בחשבון הבנק, אני פורש לגדל עיזים בנגב. אצלם, לעומת זאת, הם לא מסתפקים בכך, ורוצים עוד ועוד ועוד ועוד. אולי הם רוצים לפצות על משהו. יש פסיכולוגים באולם?

ז. מעולם לא טעמתי שקשוקה, אבוי לבושה. יש המלצות.

צפיה מהנה.

החרדים תמיד טענו לאיזו עליונות על החילונים בזכות קרבתם לשכינה או כל מיני תירוצים מיסטיים אחרים.

נראה לי שכל טיעוניהם מתבטלים מכל וכל, כאשר רואים בחום הלח והדביק הזה חרדים לובשי גלימות (!) שחורות (!!) עם כובעי פרווה (!!): אף רב אינו מפרסם איזה פסיקת הלכה משמעותית שצריך להתאים את הלבוש לארץ ישראל במקום לבוש שהתאים לחורף האירופאי טרם המצאת החשמל ומערכות החימום.

מחר צפויות 32 מעלות עם 70% לחות. שיהיה לבריאות, בעזרת השם.

לסניף של ארומה נכנס אדם מבוגר, מצביע על קפה באריזה עטורת לוגו ושואל את מגישת הקפה איזה סוג קפה זה. היא משיבה “זה הקפה שלנו, הקפה של קפה ארומה”.

‏”אבל”, הוא מתעקש, “איזה סוג קפה זה?”
‏”איזה סוג של קפה?”
‏”כן, איזה סוג קפה יש באריזה?”
‏”אני לא יודעת. זה בטח אפריקאי או משהו כזה.”

למה מייקל ג’קסון מת? חמש סיבות אפשריות, חלקן קונספירטיביות:

1. כי בלי אף אמיתי קשה לנשום לאורך זמן.
2. המיתון עשה שמות בפנסיה שלו והוא מת מחוסר תרופות.
3. התינוק שהוא הניף מן החלון לפני שנתיים בא לנקום את נקמתו.
4. דודו טופז ממשיך לשטות בחוקריו ופועל ביתר עוז מתוך בית המעצר.
5. ההבנה שאי אפשר באמת למשוך כל כך הרבה זמן על להיטי עבר היכתה בו כרעם באמצע חום יולי אוגוסט (טום ג’ונס וצביקה פיק, לעיונכם).

למה מייקל ג’קסון בכלל לא מת? חמש סיבות אפשריות, מיעוטן קונספרטיביות:

1. הוא לא מת. הוא באמת הפך למפלצת כמו ב-ט’רילר.
2. מלכים לא מתים: אלביס היה המלך וכולנו יודעים שהוא לא באמת מת, אלא הוא חזר הביתה (גברים בשחור, ט.ל. ג’ונס). ג’קסון הוא/היה/הוא/היה מלך הפופ, ובהיותו מלך, גם הוא לא יכול למות. מצד שני, זוהר ארגוב כן מת, אבל מצד שלישי ישראל זה לא באמת מדד למשהו.
3. עוד תביעה מצד עוד ילד שהתגבר מהר מדי בנסיבות לא נעימות עומדת להגיע. אין כסף? ביים את מותך וגבה את הפוליסה.
4. מייקל לא באמת מת. זה פשוט ספין מוצלח במיוחד של ביבי כדי לגרום לאמריקאים להתעסק בדברים אחרים מלבד הקפאת ההתנחלויות.