ארכיון פוסטים ששייכים לנושא '?? ?????'

פתאום אלי ישי הפך לחסר אונים

יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

שעון החורף המוקדם הזה מוציא ממני את כל חלקי הנפש הגרועים שניסיתי להסתיר. אני מקלל מכל את המחליטים, באמת מתגלה בי שנאה עזה כלפי כל מי שדרש שעון חורף מוקדם.

מה שהכי מרגיז אותי הוא שאלי ישי – שאם באמת היה אלוהים, הוא לא היה מעניש אותנו באיש הזה כשר פנים – פתאום מתחמק מאחריות: בתגובה למסע השכנוע של YNET (שמנסה להראות שהוא חזק יותר מהפוליטיקאים, אבל לא ממש הולך לו), ישי אמר פחות או יותר ש"מה אתם רוצים ממני? זה פורז שהעביר את החוק הזה!".

למיטב ידיעתי והבנתי, לשר הפנים בקואליציה חזקה מדי שכזו, יש מספיק כוח לשנות תריסר מילים בחוק: שעון החורף יכנס לתוקפו בלילה שבין שבת לראשון לפני ה-1 בנובמבר. קוראים לזה הצעת חוק ממשלתית, וכאשר הם רוצים בזה באמת, אזי אנשי הממשל נהדרים בחקיקת בזק.

במקום להתחמק, להאשים אחרים, להבהיר שזה לא הוא ולתהות מה רוצים ממנו, שיגיד – "אני מאמין שזה שעון טוב, ואני בוחר לא לעשות כלום כדי לשנות אותו". זו אחריות, גם היא מבאסת במיוחד מיליונים.

לא שזה חדש, אבל עוד שר נוסף לרשימת המתחמקים מאחריות.

שיטת השקשוקה-היום שאחרי

יום רביעי, 29 ביולי 2009

א. משפחת עופר הם אולי אנשי עסקים מוצלחים, אבל הם לא אשפים גדולים בתקשורת: לולא היו עושים רעש מהסרט, הוא היה עובר מתחת לרדאר בשקט יחסי. למזלנו, זה לא עבד להם.

ב. סרט התגובה שלהם היה מעניין כמו תשדירי תעמולת הבחירות: כולם צופים בהתחלה, ומעבירים ערוץ אחרי שלוש דקות ומחצה.

ג. אלי גולדשמידט מגעיל אותי, ניר גלעד מגעיל אותי, עידן עופר מגעיל אותי. עם זאת הם ביתרון על ביבי, אהוד ברק ורפי גינת, שמגעילים אותי כבר שנים.

ד. ליכין יש רוטב שקשוקה מעגבניות טריות. זו אחת ההברקות הפרסומיות של כל הזמנים, בכלום כסף.

ה. נשארתי וראיתי עד הסוף בחצות הלילה. טוב שיש ערוץ ציבורי (והלוואי שיגיע מישהו שיעשה שם סדר). פתאום (או שלא פתאום) המאבק של ערוץ 10 נראה מתבכיין למדי.

ו. אני עדיין תוהה לגבי המוטיבציה של איילי ההון: ביום שיהיו לי מיליון דולר בחשבון הבנק, אני פורש לגדל עיזים בנגב. אצלם, לעומת זאת, הם לא מסתפקים בכך, ורוצים עוד ועוד ועוד ועוד. אולי הם רוצים לפצות על משהו. יש פסיכולוגים באולם?

ז. מעולם לא טעמתי שקשוקה, אבוי לבושה. יש המלצות.

אני הולך להציל אתכם מכאב ראש מעצבן במיוחד

יום חמישי, 05 במרץ 2009

קוראים יקרים,

אני הולך להציל אתכם מכאב ראש מעצבן במיוחד. זה לא יהיה קשה, זה לא יהיה מסובך, וזה ייקח רק 8 דקות ומחצה. אם אין לכם 8 דקות, לכו לעיסוקיכם, וחזרו לכאן אחר כך עם 8 דקות באמתחתכם.

בכל זאת נשארתם? מצויין. קחו לכם דיסק DVD ריק, והכניסו אותו לכונן.
עכשיו, פתחו את תוכנת הצריבה, והכינו רשימה עם כל המסמכים, התמונות, המצגות, גליונות הנתונים, העבודות, הסיכומים, הקישורים, המועדפים, ושאר המידע האישי, וצרבו אותו על הדיסק.

סיימתם? מצויין. זה עתה ניצלתם מכאב ראש מעצבן במיוחד.
אם אתם רוצים גם למנוע אולקוס, סעו אל מרכז השירות הקרוב של הטלפון הסלולרי שלכם, וגבו את מספרי הטלפון. זה ייקח קצת יותר זמן – בערך 60 דקות, אבל תאמינו לי, זה שווה כל רגע.

על שבתון הבחירות

יום שני, 09 בפברואר 2009

לקראת האנטי-קלימקס של בחירות 2009 צצו בפעם המי-יודע-כמה עוד ועוד קולות שקראו לבטל את יום השבתון של הבחירות. אנשים שונים מדברים וכותבים על הפסדי העתק שנגרמים למשק בכל מערכת בחירות, מסבירים שאפשר לוותר על השבתון בדיוק כמו בבחירות המקומיות, מציינים את האמריקאים שעמדו בשלג כדי להצביע לאובמה וחזרו לעבודתם, ואומרים שאין הצדקה ליום החופש המיותר הזה, במיוחד כשאחוז ההצבעה נמוך כבר הרבה שנים.

אלו טיעונים של, ויסלחו לי המצדדים בביטול השבתון, צנונים וצנוניות שעובדים יותר מדי ולא מבינים שהם עובדים יותר מדי. ימי חופש הם דבר מבורך, הם מרעננים את שגרת העבודה המעיקה, הם עוזרים ליחיד ולמשפחה, וגם מורידים את זיהום האוויר לרמה דומה לזו של סופי שבוע. יוצא שאנחנו בריאים יותר נפשית ופיזית בשל יום החופש הזה. אני גם בטוח שהמשק הישראלי יעמוד בהוצאה הכבדה של יום חופש אחת לשלוש-ארבע שנים. עובדה היא שכבר היו לנו 17 ימי חופש במהלך 60 השנים האחרונות, וראו זה פלא, המשק מחזיק מעמד מול המעמסה.

כל נרגני הכספים ומשעממי הכלכלה, שצריכים להתחיל להינות קצת מחייהם, מתבקשים לחסוך את המאמרים בגנותו של השבתון. תנו לנוח בשקט ולהינות מיום חופש, ככה סתם, באמצע השנה.

חופשה נעימה והצבעה מוצלחת.

איך מתחמקים מהברברת של יום הבחירות?

יום רביעי, 04 בפברואר 2009

בעוד שבוע תסתיים הפארסה של הכנסת הזו ותתחיל הפארסה של הכנסת הבאה. אי שם ביום שלישי בערב, אי אפשר יהיה לברוח מן הבחירות הללו – בכל הערוצים תתפרסמנה תוצאות הסקרים, הפרשנים יברברו עצמם לדעת ויגידו הרבה שטויות עד תוצאות האמת שתגענה רק בבוקר.

אם ננסה להעביר ערוץ – נשמע את השכנים מדברים (כן, הקירות דקים פה. מאוד).
אם נצא לאיזה מקום – הסובבים לבטח ידברו על התוצאות.
לנסוע למערה באמצע המדבר – אי אפשר, עובדים למחרת.

למישהו יש עצות איך מתחמקים מהברברת הבלתי נגמרת של תום יום הבחירות?

פוסט בן-יונה – פוסט אורח

יום ראשון, 25 בינואר 2009

אבירם, בחור חמד, כבר פירסם פה פוסט אורח בעבר, אבל לנוכח שיקום כוחו ההרתעתי של הבלוג, הוא החליט לכתוב עוד אחד. זה מה שיצא.

————–

מי מאיתנו לא אוהב את ההרגשה של שבת בבוקר, אותו יום יחידי בו אנחנו יכולים להשאר במיטה עד שעה מאוחרת יחסית, ללא הפרעה. אני אוהב את ההרגשה הזו במיוחד בחודש האחרון, לאחר שסוף כל סוף עברתי עם זוגתי שתחיה לדירה שכורה, בה השבת מגיעה עם ריח החופש.

הכל היה בסדר, עד אותה שבת ארורה.
השעה, חמש לפנות בוקר, הציפורים אפילו עוד לא קמו. עוד לא קמו? הלוואי..

בחמש וחמישה, מרפק שפיצי דוחק בכליותי, "אתה לא שומע את זה?" שואלת הזוגה. אני ממלמל ג'יבריש ומנסה להסתובב לצד השני, משתדל בכל כוחי להתרכז בחלום בו אני עף ועוקף את פקקי תל אביב, אך המרפק חושב אחרת. "תתעורר, אתה שומע את זה? אני לא יכולה לישון ככה" קורא לי המרפק שלה בשנית, מאיים לרסק את צלעות 3 ו-4. "שומע, שומע" אני עונה , למרות שאין לי מושג מה היא רוצה, ומקווה שהמרפק ינוטרל מחמת הספק, או לפחות ילך לשירותים. שלוש דקות של שקט. ואז צרחות: "יש ציפור עצומה בשירותים!". בחלומי אני מדמיין נשר בא ולוקח את בעלת המרפק ומוריד אותה עם המים. "תעשה משהו". כן, כאן כבר ידעתי, אין מנוס מלקום.

קמתי מדדה לשירותים, מתכונן להתעמת עם הפטרוזאורוס העצום מפארק היורה, שאם קצת מזל, יוריד לי את הראש בביס כדי שאוכל לחזור לישון, ומה מחכה בחלון השירותים? יונה. אמנם יונה גדולה, אבל יונה. אני מביט חזרה בבעלת המרפק, וחוטא ברצון להראות לה את המרפק שלי בחזרה. "זו רק יונה" אני מפטיר, " אני לא יכולה לישון, היא מהמהמת כל הבוקר, אי אפשר לישון ככה". אני מסכים, באמת אי אפשר לישון ככה, שהיונה הזו מהמהמת לה בשקט על החלון, היא עוד יכולה, לעשות…בעצם…כלום.

ובאמת, היונה לא עשתה כלום. עם זאת, היא כל כך העריכה את הרחמנות שלי, שהיא הביאה חברות, והתמקמה לה איתן על החלון בכל יום בשבוע מאז אותו יום שבת, מהמהמות להן, ומעירות את המרפק בכל יום בחמש וחמישה. מיותר לציין שלא ישנתי באותו שבוע.

לאחר שבוע של סבל מצד היונה והמרפק, החלטנו לפעול בצורה קיצונית. אם ליבני יכולה, אז מי אני שארחם. חיפוש ראשוני באינטרנט העלה עשרות מרחיקי יונים באלפי שקלים, שבאופן מפתיע ניתקו לי לאחר ששאלתי כמה הם יקחו בשביל יונה אחת.

לאחר שכמעט נואשתי, מצאתי גירסה באינטרנט הגורסת כי יונים מפחדות מדברים מבריקים. מיד עטפתי את כל החלון, השירותים ואת התעלות מסביב בכמות לא מבוטלת של נייר כסף. מסתבר שיונים לא נכנסות לאתרי אינטרנט, ותוך שעה כל יוני העיר הגיעו להשתזף לי על החלון.

בלילה העשירי , שוב בחמש וחמישה, הצטרפו למפרק השפיצי גם הברכיים של המרפקית. הבנתי שהגיע הזמן לפיתרון נואש. החלטתי להשיג אקדח כדורי פלסטיק כדי להפטר סופית ממנהיגת המרד. כך מצאתי עצמי באישון לילה, יושב צנום מול חלון השרותים, מחכה ליונה ומחבק את האסלה, מנסה להתחמם באמצעות מדורת נייר טואלט, ממתין לגרוע מכל.

כנראה שלא קיבלתי את המייל שהמציין שבאותו בוקר היונים יהיו ביום חופש ולא יגיעו להשתזף, וכן, עוד לילה הלך לו.

לאחר שבועיים של מרפקים, מלחמה בעזה וחוסר בשעות שינה, ישיבת הקבינט החליטה שהגישה לירות ביונה לא מועילה במיוחד (ככל הנראה היה לה מודיעין פנימי על המארב שלי), והוחלט לפנות לשלב ג' של הפעולה המבצעית. מאות חוטים נפרשו מחוץ לחלונות הדירה, דיסקים משומשים נתלו מהחלונות ומהגג כדי לסנוור את היונה למוות, רשתות נפרשו למכביר. היונה, לעומת זאת, לא התרגשה יותר מדי, ועברה בנונשלנט למרפסת הבית ממול.

מסקנה: עדיף יונה אחת על החלון, מאשר שהדירה שלך תראה מבחוץ כאילו גר שם סלבדור דאלי עם שטפי דם כחולים ולילות ללא שינה. פוסט בן-יונה.

כוחן של דבקיות

יום ראשון, 21 בדצמבר 2008

אני רוצה להודות לארתור פריי ולספנסר סילבר. לא מכירים? אלו שני אנשים חשובים שגרמו לי לאושר רב במיוחד היום. תיכף תבינו מי הם.

במחשבי המכללה שבה אני עובד היתה בעיה מוזרה למדי: לא ניתן היה לפתוח קבצים מתוך דואר וואלה. נראה שמרוב תוכנות אבטחה וקירות אש, מישהו שכח שהמטרה במייל היא לקבל קבצים.

רק כדי להבין כמה הבעיה היתה מעצבנת, אסביר שבכל פעם שסטודנטית היתה צריכה לפתוח קובץ מוואלה, היה צורך לעשות העברה למייל אחר שאינו בוואלה, ולפתוח אותו מהמייל האחר. לצורך העניין גם פתחנו תיבת דואר בג'ימייל להעברת הקבצים עבור אלו שמשתמשים רק בדוא"ל וואלה. תוסיפו לכל הסיפור הזה את העובדה שלא כל הסטודנטים בשנת 2008 יודעים מה המשמעות של forward, ותקבלו בעיה מעצבנת למדי.

כמה זמן נמשכה הבעיה הזו? טוב שאתם שואלים. מעל שנתיים וחצי.
כמה זמן התלוננתם על הבעיה הזו? שוב, טוב שאתם שואלים, מעל שנתיים וחצי.
איך התלוננתם? בצינורות המקובלים – טלפונים ומיילים, מכתבים מסודרים, פניות דרך הבוסית שהעבירה את הפניות לאגף המחשוב.
האם זה עזר? בערך, בדיוק כמו ששר התחבורה שאול מופז עזר לשיפור התחבורה.

בתחילת השנה האקדמית התעצבנתי. זה היה שילוב של עומס תלונות סטודנטים על וואלה, פלוס בעיות בגלישה באינטרנט, פלוס יום ראשון בשבוע, שזה אף פעם לא יום טוב. התוצאה? קפיטן עופר אחד כועס במיוחד. הלכתי לראש מחלקת המיחשוב והבהרתי לו שחייבים לתקן את התקלה הזו . לא יכול להיות שבכל אוניברסיטה, מכללה, מוסד ומתנ"ס שכונתי ניתן יהיה להוריד קבצים מדואר וואלה, ורק במכללה הזו – לא. הבטחתי לו שמאותו יום הוא יקבל דיווח יומי על הסטודנטים שנתקלו בבעיה.

ביום הראשון דיווחתי בפניו על 6 סטודנטים שנתקלו בבעיה.
ביום השני דיוותי על יום חלש, רק 2 סטודנטים. הוא דיבר בטלפון, אבל דאגתי להראות לו שמדובר בשני סטודנטים.
ביום השלישי הוא לא היה במשרדו, אז השארתי דבקית (הפתק הצהוב, שבד"כ מדביקים למסך המחשב בפינה למטה, כן?) עם פירוט של מספר הסטודנטים היומי.
ביום הרביעי הוא שוב לא היה במשרדו, אז השארתי שתי דבקיות.
גם ביום החמישי הוא לא היה – ושוב השארתי דבקיות עם דיווח.
ביום השישי – שוב דבקיות, אבל הפעם גם כתבתי את דעתי הלא-חיובית על יכולותיו של אגף המחשוב.

ואז נקראתי לסדר: ראש אגף המחשוב נזף בי ודרש להפסיק לתלות דבקיות ("פתקים" הוא קרא להן) על דלת משרדו, הבוסית הסבירה שלא ככה פותרים בעיות, והבוסית של הבוסית הבהירה לי שעל אף שהיא מבינה את הבעיה, לא זו הדרך להתמודד עם העניין, ושעלי לפנות בצינורות המקובלים.

שבוע וחצי לאחר שהפסקתי להדביק דבקיות, קיבלתי מייל ממחלקת המחשוב המודיע שהבעיה נפתרה. אם הייתי יודע שכל מה שצריך זה להדביק דבקיות על הדלת, הייתי עושה את זה כבר לפני שנתיים וחצי.

אם כן, מי הם שני האדונים הנכבדים ארתור פריי ולספנסר סילבר? ממציאי הדבקיות. לולא שניהם, עד היום היו הסטודנטים ממשיכים להתעצבן הקבצים שלא נפתחים מתוך דואר וואלה. תודות ונשיקות לפריי וסילבר.

שני דברים שצריך לעצור עוד לפני שנכנסים למערכת הבחירות

יום שני, 27 באוקטובר 2008

יש שני דברים שחוזרים על עצמם בכל מערכת בחירות, ומן הראוי שייפסקו:

1. סקרים – כבר מזמן לא ראיתי סקר מדייק, גם לא בטווח הטעות הסטטיסטיטית. למי שהספיק לשכוח – שתי דוגמאות קטנטנות: הפריימריז בקדימה (הצפי: נצחון סוחף של לבני, התוצאה: נצחון קטן של לבני) והבחירות הקודמות (הצפי: 39 מנדטים לקדימה. התוצאה: 29 מנדטים). בקיצור – די לסקרים. מבחני התוצאה מראים הם מדייקים בערך כמו לנסות לנחש האם יירד גשם היום על פי מה שרואים מהחלון בבוקר.

2. "אלו בחירות גורליות" – כל פוליטיקאי מדרג ג' יספר לנו שהבחירות הללו הן גורליות במיוחד.
נכון מאוד.
מאוד גורליות.
גם אלו שלפניהן היו כאלו, ואלו שלפניהן.
כל הבחירות הן-מה-זה גורליות, שתיכף נתחיל לרעוד מן המעמד לפני שנשלשל את הפתק לקלפי.

צריך להודות – כבר הרבה שנים שמצב המדינה תלוי בכמה גורמים שאינם ניתנים לשינוי באמצעות פתק הצבעה, החל מהפקידות הכלכלית והמדינית, דרך משפחות ההון וכלה בתקשורת הפודלית שלנו. בחירות גורליות? ממש לא. עוד מערכת בחירות רגילה ותו לא.

ייאוש כללי מהבחירות הכלליות

יום ראשון, 26 באוקטובר 2008

אי שם בימים שהוא עוד היה לגיטימי, דודו טופז אמר במסגרת מערכון של עולה חדש מארגנטינה ש"אני אוהב יסראל. פעם בארבע שנים כל אחד יכול לבחור איזה מפלגה תדפוק אותו בארבע השנים הבאות".

מה נעשה בבחירות הקרובות? במי נבחר, שידפוק אותנו בארבע בשנים שנותרו עד הבחירות הבאות-הבאות? אחז בי מן ייאוש פוליטי איום. אין במי לבחור. אפילו את הנוהג לשלשל את פתק ההצבעה תוך שמחזיקים את האף – כבר אין טעם לעשות, כי לכל המפלגות אותו הריח: מחד ריח של רקב, ומנגד – ריח של כלום. בכל מקום שמסתכלים – רק עליבות, חוסר הנהגה, חוסר קשר לציבור ולמציאות באופן כללי.

ייאוש כללי מהבחירות הכלליות.

בגנות הסריקות

יום רביעי, 15 באוקטובר 2008

בכל המוסדות האקדמיים והפסאדו-אקדמיים נוהגים לסרוק מאמרים עבור הסטודנטים ולהעלות אותם לאתר האינטרנט של אותו המוסד. הסיבה, לכאורה, טובה – במקום שהסטודנטים יתרוצצו בין הספרים ויתחילו לצלם מאות עמודים, הנה הכל מסודר להם בתיקייה הוירטואלית של הקורס, ואפשר לגשת לשם מכל מקום מבלי להתחיל לחסל יערות גשם שלמים.

נכון, פשוט וקל?
אז לא.
ממש לא.

היום נתקלתי בסטודנטית שהגיעה לספריה ואמרה לספרנית "תראי, אני תיכף מסיימת את התואר, אבל מעולם לא הייתי פה בספריה. איך מחפשים פה ספרים?". היא לא היחידה ולבטח לא האחרונה שתגיד משפט מעין זה.

נכון שאי אפשר להטיל את מלוא הבורות הסטודנטיאלית על סריקות המאמרים, אבל יש "להאכלה בכפית" הזו מחיר: סטודנטים נמצאים בין הספרים, כתבי העת והמאמרים פחות ופחות, הם אינם רוכשים (או מאבדים עם הזמן) כישורי חיפוש מידע, ובאופן כללי, לא שולטים באחד הכלים הבסיסיים ביותר שיש באקדמיה – הספריה ומאגרי הידע השונים. בנוסף, כשנחשפים לספרים וכתבי עת באופן מכוון או אקראי, מרחיבים את הדעת והידיעה ומבינים שיש עוד דרך או שתיים למצוא מידע, שאינו נמצא בגוגל-אול-מייטי.

בקיצור, על אף שזה נוח ועל אף שזה מקל, מרצים יקרים – סירקו רק את הספרים הנדירים. באשר למאמרים הרגילים – תנו להתאמץ קצת, כדי שאחר כך יידעו איך מחפשים ספר בספריה ושיותר מעניין לעיין בכתב עת שלם ולא במאמר סרוק אחד.