ארכיון פוסטים ששייכים לנושא '?? ?????'

איך יוסי נשרי קיבל את המייל שלי? תעמולת הבחירות עולה על העצבים

יום שני, 22 בספטמבר 2008

הצליחו לעצבן אותי. על אף שקשה להוציא אותי משלוותי, הפעם ממש עשו זאת בגדול. אם הצליחו, לא אספר על זה?

אפתח בשלוש עובדות: 1. אני מתגורר באופן זמני בקריית אונו, בתקווה שהזמני גם יהיה קצר. 2. על אף העובדה שאני מתגורר בעיר, לא החלפתי את כתובתי בתעודת הזהות, כי כאמור – זה זמני, ולך תתרוצץ אחר כך אחרי דברי דואר שמגיעים לכתובת הלא נכונה. 3. הפוליטיקה המקומית של קריית אונו אינה מעניינת אותי – איני תומך בשום מועמד, איני מתנגד לאף מועמד.

לפני מספר ימים קיבלתי במייל הזמנה להרמת כוסית לכבוד השנה החדשה עם ראש העיר קריית אונו, יוסי נשרי. זה היה עניין מוזר למדי, שכן מעולם לא נתתי לנשרי זה את כתובת המייל שלי. פניתי במייל לשולחים ושאלתי מהיכן קיבלו את כתובתי. התשובה היתה מפתיעה –

"כתובת המייל שלך התקבלה מאתר הפייסבוק –
לאחר שאישרת או ביקשת להצטרף כחבר לפרופיל של ראש העיר יוסי נשרי.

חסר לי פה אייקון של פרצוץ "מופתע לאללה" כיוון שמעולם לא אישרתי לנשרי להיות חבר שלי ולבטח לא ביקשתי ממנו חברות. תקראו לי מוזר, אבל יש לי כלל – "לא לאשר או לבקש חברות ממי שיש להם יותר מאלף חברים וצריכים ממני משהו". בנוסף, כתובת המייל בפייסבוק גלויה רק לחברים מאושרים.

ביקשתי שוב הבהרות והתשובה שקיבלתי היתה מביכה במיוחד ("יש לך ולראש העיר חבר משותף"). התעקשתי שלא משם הם קיבלו את המייל שלי, וקיבלתי מענה מעניין במיוחד:

מאגרי המידע שלנו נאספים כל הזמן, השם שלך נמצא אצלנו במאגר אם לא דרך פייסבוק אולי דרך אחרת…

אנחנו מתנצלים על כך שהטרדנו אותך, הורדנו אותך מרשימתנו.

לא ויתרתי, וביקשתי לדעת מה היא ה"דרך האחרת" ואיך הם אוספים את כתובות המייל. אחרי התכתבות של ניג'ס מקצועי קיבלתי את הרשימה המסודרת הזו:

1. רשימות פעילים ותומכים.
2. חברים בפרופיל פייסבוק.
3. חברים קבוצות עירונית – מהפיסבוק.
4. חברים משותפים שגרים בק.אונו או יש להם זיקה.
5. מפגשי תושבים (חוגי בית)וכנסים שראש העיר עורך.
6. פניות אישיות לראש העיר מתושבים.
7. פניות ללשכת ראש העיר – הממוענות לתיבת הדואר האישי של ראש העיר.
8. רשימות תפוצה מתושבים בנושאים שונים- שהופנו לראש העיר -ולהם ראש העיר הגיב בעבר.

גירדתי בפדחת וניסיתי להבין בדיוק איך השיגו את המייל שלי. אחרי שנפסלו כל הסעיפים הלא-רלוונטיים, הבנתי מה קרה:
לפני כשנה שלחתי מכתב תלונה לראש העיר בעניין אגרת השמירה. אם כן, איך הגיעו אלי? דרך הסעיף המקומם מכל: 7. פניות ללשכת ראש העיר – הממוענות לתיבת הדואר האישי של ראש העיר. נשרי לקח כתובת שהתקבלה אצלו במסגרת תפקידו כראש עיר, כתובת שהתקבלה על שרת של העירייה והשתמש בה (לכאורה, לכאורה, כן?) לצרכי תעמולה בחירות. כדי להסיר ספק מלב, הכתובת אליה שלחתי את מכתב התלונה שבאמצעותו (כנראה) השיגו את כתובתי, היתה nishri@kiryatono.muni.il.

חוקי? לא יודע, אולי כן, אולי לא (יש עורך דין באולם?): החוק (סעיף 2א') עמום במקרה הזה. האם כתובת מייל אישית היא נכס שהרשות המקומית מעמידה לרשותו של ראש הרשות?

חוצפה? בהחלט. אבל זו לא החוצפה הכי הגדולה: לאחר שליחת הרשימה המפורטת של דרכי איסוף המיליים הודיתי על שליחת הרשימה המסודרת וחתמתי בחיוך. כמה דקות לאחר מכן קיבלתי את שיא החוצפה לשנת 2008:

"בכיף, שמחתי לעזור.

בהמשך לחיוך ששלחת,
אפשר לסמן אותך כתומך בראש העיר?"

פףףףף.

גליון ענק!!!! – התחקיר החצי שנתי

יום שבת, 20 בספטמבר 2008

כמדי חצי שנה נוחתים עלינו שוב גליונות הענק המזעזעים של 1700 עמודים ב-23 חלקים. בשבועיים האחרונים היו פרסומים של גליון הענק של "ידיעות", הכולל 220 עמודים בשני חלקים. גם הפעם ישב עבדכם הנאמן וספר מה כוללים 220 העמודים הללו, ולהלן התוצאות:

חלק א' – 86 עמודי פרסומת מתוך 156 עמודים, שהם 55.1% של פרסומות.
חלק ב' – 25 עמודי פרסומת מתוך 64 עמודים שהם 39% פרסומות.

ביחד – 111 עמודי פרסומת מתוך 220 עמודים בסה"כ, שהם 50.45% פרסומות.

יחסית לפסח האחרון, נרשם שיפור: 2.45% פחות פרסומות שזה לטובת הקוראים, אבל עדיין – יותר מדי פרסומות תמורות מעט מדי כתבות מעניינות.

בנוסף, גם הפעם – ההשוואה המתבקשת: בטלוויזיה מותרות 12-14 דקות פרסום מתוך שעה, ברדיו – כמעט אותו הדבר, והבאנרים באינטרנט לבטח לא תופסים 52.9% משטח המסך.

הצילו אותנו מגליונות הענק, ותנו לנו עיתונים איכותיים עם פחות פרסומות. מחלקי העיתונות שמגדלים בעיות בחוליות התחתונות מקללים כל רגע, ובצדק.

מיי פירסט סוני

יום שישי, 12 בספטמבר 2008

התוכן השיווקי הראשון שלי:

באיזה גיל אפשר להתחיל?

מוגש לקוראי הבלוג באדיבות טיפת חלב ובחסות חברה שסבורה כי לעולם לא מוקדם מדי לגייס לקוח חדש.

בתור בשדה התעופה

יום ראשון, 13 ביולי 2008

"ארזת לבד?"
-"כן"

"מישהו נתן לך משהו להעביר?"
-"לא"

"האם שילמת על כרטיס הטיסה לבדך או שמישהו שילם עבורך?"
-"שילמתי לבד"

"טיסה נעימה."

תנאי השימוש של אורנג' – ללא תשלום תמלוגים, לכל העולם ולתמיד

יום ראשון, 29 ביוני 2008

אל תשאלו מה עשיתי במסמך המייגע של תנאי השימוש באתר אורנג', אבל כן תשאלו מה מצאתי:

"כמו כן, בכך שאתה מאחסן בשרתים שלנו יצירות עצמיות [רינגטונים שהולחנו על ידי המשתמש,תמונות שצולמו על ידי המשתמש וכו'], אתה נותן לפרטנר ולגופים אחרים זכויות רישיון להעתיק, להפיץ, לשדר, להציג בציבור, לבצע בציבור, לשכפל, לערוך, לתרגם ולשנות את עיצוב היצירות העצמיות שלך; לפרסם את שמך בקשר ליצירות העצמיות שלך; ואת הזכות להעניק רישיון משנה לשימוש בזכויות אלה לכל צד שלישי, הכול ללא תשלום תמלוגים, בכל העולם, ולתמיד.

צילמת תמונה והעלאת אותה לאתר של החברה הכתומה? הם יכולים לעשות מה-בראש-שלהם, בכל העולם ולתמיד. האותיות הקטנות מעולם לא נראו קטנות יותר.

המיסוי על הדלק ועלובוני האוצר

יום שלישי, 10 ביוני 2008

ביום חמישי האחרון (5.6.08) התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה קטנה מאת גד ליאור במוסף הכלכלי, שלבטח לא שמתם לב אליה, וחבל.

"קופת המדינה עלולה להפסיד כספים בשל עליית מחירי הדלק בחודשים האחרונים בעקבות הירידה הצפויה בשימוש בדלקים המתייקרים. מסיבה זו יסרב משרד האוצר לקבל הצעות של פוליטיקאים וכלכלכנים להפחית את המסים על הדלקים בזמן הקרוב.
…..
ברשות המיסים ציינו אתמול כאמור כי בגלל העלייה החדה במחירי הדלקים תיתכן דווקא ירידה בהכנסות ממיסים על הדלקים בעקבות הירידה הצפויה בשימוש בדלקים המתייקרים. לכן, במצב הנוכחי בוודאי לא ישקול האוצר את הפחתת המיסוי הדלק".

הישראלים קונים יותר מכוניות מאי פעם, הצריכה רק עולה ובלי עין הרע טסים לחו"ל בלי סוף. צריכת הדלק לא תרד בגלל ההתייקרות, ולא צריך תואר בכלכלה כדי להבין את העובדה הפשוטה הזו. לעומת זאת, נשאלת השאלה איך בדיוק מגייסים את פקידוני האוצר ועלוביו, ששולטים על יותר מדי היבטים בחיינו בהגיון חסר-הגיון.

הבקשה המפתיעה ממחלקת החנייה של עיריית תל אביב

יום שני, 19 במאי 2008

לכב'
מחלקת החנייה
עיריית תל אביב-יפו

הנדון: בקשה להמרת קנס בתרומה – דוח מס' XXX

שלום רב,

ביום 19.5.08 נקנסתי בסך 100 ש"ח על חנייה בסימון כחול לבן ללא תו חנייה. אני מודה בעובדות ומכה על חטא – לא הייתי צריך לחנות כפי שחניתי.

עם זאת, אני פונה אליכם בבקשה מיוחדת: ברצוני לתרום את כספי הקנס בסך 100 ש"ח לארגון "יד שרה", כך שישמש לרכישת ציוד רפואי לאוכלוסיות נזקקות. אני בטוח שתסכימו איתי שיהיה זה שימוש ראוי במיוחד לכספי הקנס.

אשמח, אם כן, אם יבוטל הדו"ח, ואילו אני אעביר לכם אישור על התרומה מאת "יד שרה" מיד עם הגעתו אלי.

אודה לכם על תשובתכם החיובית בעניין.

בברכה,
קפיטן עופר
***

המכתב יישלח מחר, התגובה לבטח בעוד שלוש שנים.
האם עיריית תל אביב תראה צד אנושי או שמא היא תישאר עיריית תל-אביב ה-הו-כה-מ(נ)וכרת? זאת ועוד בפרק הבאה של "בועות".

הילדים של היום כבר לא שואלים "למה?" – פוסט תמיכה ב"עומדים בשער"

יום חמישי, 15 במאי 2008

כבר כמה שנים טובות שאני עובד עם בני נוער בכל מיני מסגרות – החל מטובי בנותינו ובנינו המתנדבים בכל מקום ועד מופרעי נערינו, אשר זקוקים לפעמים לאיזה טיפול טוב בשוקר חשמלי.

יש משהו בגילאים הללו של המעבר מילדות לבגרות, שבין בית ספר לצבא, משכנתא ושלושה ילדים צווחנים, שגורם לך להרגיש צעיר לנצח כשאתה איתם. זה גיל שבו אתה מרגיש שאפשר לשנות את העולם, להציל אותו מעצמו, ולבנות מציאות טובה יותר.

עם כל זאת, ועד כמה אני שאני אוהב בני נוער, שמתי לב שבשנים האחרונות נעלמה להם מילה בסיסית – "למה?". הם שואלים פחות, הם מערערים פחות על המציאות, בוחנים פחות, צועקים פחות, מבקרים פחות ופחות יודעים ומבינים את משמעותה של הביקורת. לא אגיד שבגילם הייתי מהפכן גדול, אבל אני זוכר שהתעצבנתי על אי-צדק, שחבריי לכיתה ולשכבה כבר אימצו את קמטי הדאגה במצח וכיווצי העיניים ושכולם יחד כעסו על דברים בעייתים. היום זה קורה הרבה פחות, הילדים של היום כבר לא שואלים "למה?".

אין פה צורך בנאום חוצב להבות על משמעות ה"למה?". ביקורת היא דבר נדרש ומבורך, בזמן שזוכרים שהיא רק ביקורת. מביקורת וממשוב ניתן להפיק לקחים ושינויים חשובים, ומנגד – אפשר להתעלם ממנה לחלוטין, כי זו בסך הכל ביקורת. נכון, ביקורת גם יכולה לפגוע, היא יכולה להיות חצופה, נשכנית, מעליבה ופוגעת. עם זאת, הצורך בביקורת לשם שיפור ולשם ערעור מתמיד על המציאות, הוא בסיסי והכרחי למצב שנדמה לנו שאנו חיים בו – דמוקרטיה.

יותר מדי פעמים אנחנו משליכים את יהבנו על הילדים בנושאים שונים. מסתבר שדווקא בעניין הביקורת, הערעור והתהייה לא ממש הולך להם בזמן האחרון מסיבות שונות, שתקצר יריעת הרשומה מלדון בהן. עד שהם יתעשתו, הביקורת, כל ביקורת, צריכה להיות חלק אינטגרלי מההתנהלות שלנו – לא לקבל כל דבר כמות שהוא, לערער על המציאות, להבין שמגיע לנו עולם קצת יותר טוב ומעניין. עד שהילדים והנוער של היום יחזרו לשאול "למה" ונוכל לפרוש בשקט לשתות תה על המרפסת, אנחנו צריכים להמשיך לשאול "למה?", כן, לפעמים בחריפות ובנשכנות, בין אם זו ביקורת חברתית, פוליטית, כלכלית או ביקורת על מדורי ואתרי הספורט.

עד שהילדים יחזרו לשאול "למה?", אף 1 לא ישתיק אותנו.

נוסטלגיה בע"מ

יום שני, 28 באפריל 2008

גל הנוסטלגיה של 60 שנים לישראל הוא נחמד למדי עבור חובבי הז'אנר: שירים מרגשים, תמונות היסטוריות, סיפורים מעניינים, ואפילו גדולי הציניקנים צופים בטקס הדלקת המשואות (ומצקצקים ומקטרים בדרך). אין בעיה עם נוסטלגיה, כל זמן שזוכרים שהיא רק נוסטלגיה.

הבעיה מתעוררת כשתאגידים מסחריים – בנקים, סלולריות, יצרני מזון וכו' – מנכסים לעצמם חלקים מהנוסטלגיה. "עבודה עברית" ואריק איינשטיין של אורנג' זו הדוגמא הקלה יותר, בנק לאומי עם פרסומת הפרחת השממה החלוצית, שטראוס עם שוקולדי עלית בדוגמאות של פעם ולבטח יש עוד כמה מוצרי שישים שפספסתי.

המטרה של השימוש בנוסטלגיה במוצרי צריכה היא אחת: למכור יותר, להרוויח יותר כסף מאזכור שם המותג. חברות שכל מטרתן הוא לשפר את שורת הרווח לוקחות זכרונות קולקטיביים, עורכות בהם מניפולציות שונות, ומגישות אותם באריזה נוצצת עם לוגו החברה למטה בתוספת משפט שחוק כמו "ונמשיך להיות איתכם לפחות עוד שישים שנה !". ממש נוסטלגיה בע"מ.

השימוש הזה הוא, איך נאמר את זה, מבחיל. כשבנק לאומי מזכיר לנו שהוא היה שם לאורך כל הקמת המדינה, הוא שוכח להזכיר שאת רווחיו העצומים לאורך השנים, הוא הרוויח בזכות אזרחי המדינה שהוא ליווה במשך כל השנים. כששטראוס מוציאה מארזי נוסטלגיה של חברת עלית*, שוכחים להזכיר שעלית עשתה הרבה מאוד כדי לדחוק חברות מתחרות מהשוק, חלק מהזמן בזכות אי-פעולה-של-המדינה נגד ההשתלטות הדורסנית.

למזלנו, יום העצמאות יעבור בדיוק בעוד 10 ימים, והנוסטלגיה תחזור למקומה הטבעי, כשהיא ללא לוגואים שמפריעים לשחור לבן ועם הרבה פחות תחושת קבס שמעוררים התאגידים.

—-
*אותו שוקולד בשינוי עטיפה, אלא שהוא מתומחר פי שלושה משוקולד ללא עטיפה נוסטלגית.

גליון ענק!!! – התחקיר החצי שנתי

יום שישי, 11 באפריל 2008

כמו בכל חגי הפסח וראש השנה, שוב יוצא "קשקשות אחרונות" בהכרזה – "גליון ענק, 900 עמודים ב-17 חלקים". מקומו של הגליון "החגיגי" לא נפקד גם החג הזה, והגיעו אלי גם הבוקר שני חלקים הכוללים 204 עמודים בשני חלקים.

התחלתי במלאכת הספירה במסגרת התחקיר החצי שנתי, בו נבדק מספר הפרסומות מול הכתבות.
התוצאות:
חלק א' – 88 פרסומות (כולל שער אחורי) מתוך 156 עמודים, שהם 56.4%.
חלק ב' – 20 פרסומות (כולל שער אחורי) מתוך 48 עמודים, שהם 41.7%.

ביחד (כי זה גליון ענק!!!!) – 108 פרסומות מתוך 204 עמודים, שהם 52.9% פרסומות.

הבשורה הטובה – חל שיפור יחסית לתחקיר החצי שנתי הקודם.
הבשורה הרעה – השיפור הוא של 0.7%.

רק לשם השוואה, בטלוויזיה מותרות 12-14 דקות פרסום מתוך שעה, ברדיו – כמעט אותו הדבר, והבאנרים באינטרנט לבטח לא תופסים 52.9% משטח המסך.

הכותרת של הגליון (הענק!!!) היא "התחזות". אין מילה טובה יותר לתאר את ההתחזות לעיתון של "ידיעות אחרונות".