מִלָּה

כמה אבחנות מדוייקות יותר ופחות לאחר חופשה בת שבועיים בצפון איטליה, אוסטריה וגרמניה:

1. ציפיתי וקיוויתי לראות קצת גזע ארי במינכן, בלונד, עיניים בהירות וגובה שמגרד משקופים. קיבלתי טורקים, ערבים, יוצאי אפריקה, ברה”מים לשעבר. כבר אי אפשר לסמוך על הגרמנים האלה.

2. האיטלקים הם ערסים. מחוייטים? כן. נראים כאילו יצאו ממגזין אופנה מהודר? בהחלט. הגברים חתיכים והנשים מכסות על היעדר יופי במחלצות נאות? YES, YES, YES. אבל הם עדיין ערסים, ערסים בחליפה.

3. ונציה מוזנחת (!), מלוכלכת (!!), מסריחה לעיתים משילוב מי הים הלא-מתחלפים והלחות הממש-כמו תל-אביבית (!!!). השאירו אותה לגלויות הרומנטיות, אפילו שבזיליקת סאן-מרקו מהממת ביופיה.

4. כשהולכים בישראל, בכל מטר רבוע יש 17 רשתות אינטרנט אלחוטיות, מתוכן 3 חופשיות במודע ושתיים סתם ללא סיסמה. כשהולכים במינכן, זלצבורג, ונציה, ורונה, סירמיונה, ועוד ערים קטנות לאורך הדרך - יש את אותו מספר הרשתות, אלא שהפעם מדובר ב-17 רשתות אינטרנט אלחוטיות לכל 1000 ק”מ. אם כבר יש אינטרנט אלחוטי במלון, אז הוא עולה 5 יורו לשעה, דהיינו, 660 ש”ח ליום. פפפפף.

5. לאכול בחו”ל בימים עברו נחשב לחוויה קולינרית יחודית, חד-פעמית ושוות ערך לוארגזמה סדרתית. היום, האוכל בארץ השתפר פלאים ואינו נופל מן הפיצות והפסטות והאיטלקיות ומן התבשילים הבוואריים והטירוליים. אמנם לא אכלתי במסעדות מישלן, אבל באמת שאין למטבח הישראלי סיבה להשפיל סירים. בקיצור, לאיטלקים נשארו נוף יפה ובגדים שווים.

6. כל האמור בסעיף הקודם, בטל ומבוטל בעניין אחד בלבד: איזו גלידה יש לאיטלקים. את הגלידה המשובחת שבמשובחות אכלנו למרגלות המצודה של מלצ’סינה, על גדות אגם גארדה. בחור בשם פבריציו (באמת) פתח גלידריה כשתמונתו במבט שרמנטי תלויה ממעל לאורך שלוש קומות (באמת מס’ 2). זה היה מטופש להפליא, עד שטעמנו את כדורי הקריר-הקריר הזה, והבנו שמגיעות לו חמש קומות ולא רק שלוש.

7. בכבישים המהירים של גרמניה אין הגבלת מהירות. מבינים את זה כשאתה ממש מתרגש לנסוע על 140 קמ”ש בלי לחפש שוטרים או מצלמות, ואז פתאום עוקף אותך במהירות הזויה משמאל קשיש גרמני עם טרנטה שעוד בימי חומת ברלין נחשבה לישנה.

8. למדריכות הסיורים בטירות הגרמניות הנפלאות נוישווינשטיין והוהנשוונגאו (Neuschwainstein & Hohenschwangau) יש אנגלית איומה ועתירת מבטא גרמני כבד. שום פרודיה על גרמנים שמנסים לדבר אנגלית לא מצליחה בכלל להגיע לדבר האמיתי.

9. חשבתי שהן כבר פסו מן העולם, אבל לא: בבולצאנו, עיר חמד באיטליה עם רובע עתיק נאה למדי, הסתובב לו אב ישראלי עם ילדיו הצעקניים נעול בנעלי קרוקס. אדומות. הזוועה, אללי, הזוועה.

10. בטיסה חזרה שודרגנו במפתיע למחלקת עסקים. למתעניינים - המושבים מרווחים יותר, אפשר לבחור סרט מתוך כמה אפשרויות, אבל הדיילים טרחנים יותר, ואוכל המטוסים שמוגש בשלוש מנות הוא עדיין עם טעם של אוכל מטוסים. אחד הדברים המצחיקים היה, שטרם ההמראה במטוס הלופטהאנזי, נשמעה הודעה המרגיעה את הנוסעים שבטיסה זו לא מוגש בשר חזיר. זה לא התנגש, כמובן, עם הגשת חסילונים ומולים במנה הראשונה והשניה, ובהגשת גבינות כקינוח למנה הבשרית הלא-חזירית. יהדות היא אכן דת מוזרה.

בין יותר מדי הדברים שאני עושה בחיי, אני מדריך מחשבים פרטי של מבוגרים, או בצורה היותר ברורה, אני הבחור שמלמד את סבא וסבתא לשלוח אימייל ולגלוש בלמה-נט כשלנכדים אין זמן לבוא ולהסביר להם בעצמם.

ברבות השיעורים וההדרכות, ריכזתי כמה טיפים כיצד להפוך את העבודה על המחשב נוחה במיוחד לגילאים מבוגרים, כאשר הראייה לא תמיד במיטבה, הידיים קצת חלשות וקצת רועדות ועוד אי אילו מגבלות שמגיעות עם הגיל.

אז מה לעשות כדי להקל על סבתא וסבא לשלוח מיילים?

חומרה:
1. מסך - עדיף 19 אינץ’ ומרובע. מסך רחב מדי מקשה על ההתמצאות.
2. עכבר - עכבר רחב עם גלגלת רחבה, ובשום פנים ואופן לא עכבר עם יותר משני מקשים (עכברי גרפיקאים). הכי טוב: דגם BW-35 של a4tech. חפשו אותו באופיס דיפו הקרוב לביתכם. הוא יציב במיוחד, והגלגלת שלו היא תענוג לאצבעות.
3. רמקולים - נפרדים ולא כחלק מהמסך. כשהפרסומות מציקות, או כשרוצים להנמיך מהר ואין מקלדת מולטימדיה - עדיף בכפתור המוכר של הרמקול ולא בכפתורי המסך הנסתרים.
4. מקלדת - עדיף עם אותיות אדומות לעברית ושחורות לאנגלית. מקלדת שחורה - רק אם אתם לא אוהבים את סבא וסבתא.
5. מארז מחשב - כפתור הדלקה בחלק העליון ולא בחזית. חבל על הגב וההתכופפות.

תוכנה:
1. דוא”ל - רק Outlook express בעברית. אין נוח ממנו למתחילים. אם חייבים דואר רשת, אז עדיף הדואר של וואלה. לא, אני לא צוחק. הוא פשוט מציג את כל אנשי הקשר בצורה ברורה ונוחה.
2. דפדפן - אקספלורר 7. אין ספק, פיירפוקס וכרום עושים עבודה מצויינת, אבל הם לא תמיד תואמים לכל האתרים.
3. אנטי-וירוס - AVAST! - ממעט לקפוץ ולהעיר הערות, ואפשר גם להשתיק אותו מבלי שיציק עם הודעות לא ברורות.
4. הגדרות - בלוח הבקרה: עכבר - לחיצה כפולה איטית, מהירות המצביע -בינונית, שיפור דיוק המצביע; מקלדת - המתנה עד חזרה - ארוכה, חזרה על לחיצות - איטית.
5. מערכת הפעלה - רק לא VISTA. זמני ההמתנה שלו משגעים חסרי סבלנות בכל גיל.
6. שולחן עבודה - רקע חלק בלבד, לא עם תמונות, נופים וכו’. בנוסף, להשאיר רק אייקונים של אינטרנט, דוא”ל, סקייפ ומחשב שלי. כל השאר - להגלות לפינה השמאלית התחתונה.
7. תוכנת שליטה מרחוק מצויינת וחינמית - logmein. כשאתם רוצים לעזור אבל אין זמן לקפוץ לבקר, מתחברים מהמחשב שלכם ומסייעים.
8. לחיצה אחת או שתיים - אם מדובר באנשים שלא מעוניינים או לא מסוגלים להתקדם מעבר לשימוש בסיסי במייל וגלישה בסיסית באינטרנט, כדאי לעבור להפעלת תוכנות בלחיצה אחת: פותחים תיקייה כלשהי, כלים-אפשרויות תיקיה-הפעל תוכנות בלחיצה אחת. בסופו של דבר, לחיצה כפולה מתאימה למי שעוסק בניהול קבצים (שמירה, העברה וכו’), ואין בה צורך להפעלה בסיסית.
9. מועדפים - בשלב הראשון כדאי לעבוד עם לינקים קבועים בראש הדפדפן. הם הרבה יותר ברורים ונגישים ככה. בנוסף, בעבודה מתקדמת יותר עם מועדפים, עדיף ללמוד עם תפריט המועדפים בשורת התפריטים ולא בלחצן הכוכב: התפריט שנפתח מלחצן הכוכב מעוות את האתר ומסתיר חלק ממנו. התפריט שנפתח משורת התפריטים - אינו משנה דבר.
10. בלי תוכנות שמופעלות עם הפתיחה - בלי מסנג’ר שיקפוץ, בלי אזהרות של אנטי-וירוס, בלי הודעות של עדכונים אוטומטיים.

שיהיה בהצלחה, ואל תופתעו אם פתאום סבתא תעשה LIKE‏ בפייסבוק על התמונות המביכות שלכם מהודו.

החרדים תמיד טענו לאיזו עליונות על החילונים בזכות קרבתם לשכינה או כל מיני תירוצים מיסטיים אחרים.

נראה לי שכל טיעוניהם מתבטלים מכל וכל, כאשר רואים בחום הלח והדביק הזה חרדים לובשי גלימות (!) שחורות (!!) עם כובעי פרווה (!!): אף רב אינו מפרסם איזה פסיקת הלכה משמעותית שצריך להתאים את הלבוש לארץ ישראל במקום לבוש שהתאים לחורף האירופאי טרם המצאת החשמל ומערכות החימום.

מחר צפויות 32 מעלות עם 70% לחות. שיהיה לבריאות, בעזרת השם.

לסניף של ארומה נכנס אדם מבוגר, מצביע על קפה באריזה עטורת לוגו ושואל את מגישת הקפה איזה סוג קפה זה. היא משיבה “זה הקפה שלנו, הקפה של קפה ארומה”.

‏”אבל”, הוא מתעקש, “איזה סוג קפה זה?”
‏”איזה סוג של קפה?”
‏”כן, איזה סוג קפה יש באריזה?”
‏”אני לא יודעת. זה בטח אפריקאי או משהו כזה.”

לאחרונה התחלנו להפיק את לוח השנה “שמנות 2009/10″. מטרת הלוח היא להיאבק באנטי-שמניות (האפליה נגד שמנים) ולהעביר את המסר של יופי בכל מידה. הלוח יציג 13 תמונות עם נשים שמנות במלוא הדרן ויופין, לצד הקושי והמורכבות בלהיות אשה שמנה בחברה שלנו.

אם אתן נשים במידות גדולות שישמחו להצטלם ללוח, או מכירות/ים דוגמניות פוטנציאליות עבור לוח השנה, הרי הקישור עם מלוא הפרטים.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=399&msgid=127898122

הנה השער של לוח השנה הקודם, שהפקנו לפני ארבע שנים:

האמת? מומלץ במיוחד, אפילו שאני משוחד קצת.

לפני כמה שבועות הפכתי לעצמאי במשרה (כמעט) מלאה. עד אז, עבדתי כשכיר, עם חלטורות פה ושם. מה אני עושה? שיעורי מחשב פרטיים לגיל הזהב - סבא-סבתא שרוצים לשלוח אימיילים לנכדים, וגם הפעם - חלטורות פה ושם.

מה למדתי אחרי כמה שבועות כעצמאי? שיש לא מעט יתרונות:
1. ימי חופש זה משהו שהרבה יותר קל לקבל (אני נותן אותם לעצמי).
2. הרבה יותר קל ללכת לעבוד כשמכוונים את תחילת יום העבודה לשעה עשר בבוקר.
3. צריך להעביר את שוק העבודה הישראלי למבנה שיכלול סייסטה. איכות החיים של כולם תשתפר, אני מבטיח.
4. אין בוסים מעצבנים, אין שינויי הנהלה פתאומיים, אין בירוקרטיה פנים ארגונית, אין עיגולים שחורים של קפה בתוך הסוכר.
5. הטבות עסקיות בכל מיני חברות.
6. אפשר (בדרך כלל) לוותר על לקוח ולהרוויח שלוות נפש.

עם זאת, למדתי שיש גם לא מעט חסרונות:
1. אין את השקט הנפשי של המשכורת הקבועה בכל 10 בחודש. יש בזה משהו מטריד למי שהיה שכיר כל חייו.
2. אין כזה דבר “קפה של בוקר במשרד”, אין לדבר עם חברים לספסל העבודה בתשע בבוקר, אין שיחות מסדרון, אין בדיחות פנימיות, אין הרמות כוסית לימי הולדת וחגים, אין מסיבת פורים של המשרד.
3. אין “תו הזהב”, אין בונוסים שנתיים, אין מתנה קטנה ליום ההולדת.
4. אי אפשר להשאיר את העבודה בעבודה, וצריך לענות לטלפונים גם בעשר בערב.
5. לא עבדת, לא הרווחת. אין תשלום על ימי מחלה, אין חופשה שנתית בתשלום.
6. לא הרווחת? אין דמי אבטלה. תסתדר, למרות שאתה משלם גם יותר ביטוח לאומי, כי אין סבסוד של המעסיק.

חיים כשכיר, חיים כעצמאי. מה עדיף? אין מחיר לחופש. בינתיים.

קוראים יקרים,

אני הולך להציל אתכם מכאב ראש מעצבן במיוחד. זה לא יהיה קשה, זה לא יהיה מסובך, וזה ייקח רק 8 דקות ומחצה. אם אין לכם 8 דקות, לכו לעיסוקיכם, וחזרו לכאן אחר כך עם 8 דקות באמתחתכם.

בכל זאת נשארתם? מצויין. קחו לכם דיסק DVD ריק, והכניסו אותו לכונן.
עכשיו, פתחו את תוכנת הצריבה, והכינו רשימה עם כל המסמכים, התמונות, המצגות, גליונות הנתונים, העבודות, הסיכומים, הקישורים, המועדפים, ושאר המידע האישי, וצרבו אותו על הדיסק.

סיימתם? מצויין. זה עתה ניצלתם מכאב ראש מעצבן במיוחד.
אם אתם רוצים גם למנוע אולקוס, סעו אל מרכז השירות הקרוב של הטלפון הסלולרי שלכם, וגבו את מספרי הטלפון. זה ייקח קצת יותר זמן - בערך 60 דקות, אבל תאמינו לי, זה שווה כל רגע.

לקראת האנטי-קלימקס של בחירות 2009 צצו בפעם המי-יודע-כמה עוד ועוד קולות שקראו לבטל את יום השבתון של הבחירות. אנשים שונים מדברים וכותבים על הפסדי העתק שנגרמים למשק בכל מערכת בחירות, מסבירים שאפשר לוותר על השבתון בדיוק כמו בבחירות המקומיות, מציינים את האמריקאים שעמדו בשלג כדי להצביע לאובמה וחזרו לעבודתם, ואומרים שאין הצדקה ליום החופש המיותר הזה, במיוחד כשאחוז ההצבעה נמוך כבר הרבה שנים.

אלו טיעונים של, ויסלחו לי המצדדים בביטול השבתון, צנונים וצנוניות שעובדים יותר מדי ולא מבינים שהם עובדים יותר מדי. ימי חופש הם דבר מבורך, הם מרעננים את שגרת העבודה המעיקה, הם עוזרים ליחיד ולמשפחה, וגם מורידים את זיהום האוויר לרמה דומה לזו של סופי שבוע. יוצא שאנחנו בריאים יותר נפשית ופיזית בשל יום החופש הזה. אני גם בטוח שהמשק הישראלי יעמוד בהוצאה הכבדה של יום חופש אחת לשלוש-ארבע שנים. עובדה היא שכבר היו לנו 17 ימי חופש במהלך 60 השנים האחרונות, וראו זה פלא, המשק מחזיק מעמד מול המעמסה.

כל נרגני הכספים ומשעממי הכלכלה, שצריכים להתחיל להינות קצת מחייהם, מתבקשים לחסוך את המאמרים בגנותו של השבתון. תנו לנוח בשקט ולהינות מיום חופש, ככה סתם, באמצע השנה.

חופשה נעימה והצבעה מוצלחת.

בעוד שבוע תסתיים הפארסה של הכנסת הזו ותתחיל הפארסה של הכנסת הבאה. אי שם ביום שלישי בערב, אי אפשר יהיה לברוח מן הבחירות הללו - בכל הערוצים תתפרסמנה תוצאות הסקרים, הפרשנים יברברו עצמם לדעת ויגידו הרבה שטויות עד תוצאות האמת שתגענה רק בבוקר.

אם ננסה להעביר ערוץ - נשמע את השכנים מדברים (כן, הקירות דקים פה. מאוד).
אם נצא לאיזה מקום - הסובבים לבטח ידברו על התוצאות.
לנסוע למערה באמצע המדבר - אי אפשר, עובדים למחרת.

למישהו יש עצות איך מתחמקים מהברברת הבלתי נגמרת של תום יום הבחירות?

אני רוצה להודות לארתור פריי ולספנסר סילבר. לא מכירים? אלו שני אנשים חשובים שגרמו לי לאושר רב במיוחד היום. תיכף תבינו מי הם.

במחשבי המכללה שבה אני עובד היתה בעיה מוזרה למדי: לא ניתן היה לפתוח קבצים מתוך דואר וואלה. נראה שמרוב תוכנות אבטחה וקירות אש, מישהו שכח שהמטרה במייל היא לקבל קבצים.

רק כדי להבין כמה הבעיה היתה מעצבנת, אסביר שבכל פעם שסטודנטית היתה צריכה לפתוח קובץ מוואלה, היה צורך לעשות העברה למייל אחר שאינו בוואלה, ולפתוח אותו מהמייל האחר. לצורך העניין גם פתחנו תיבת דואר בג’ימייל להעברת הקבצים עבור אלו שמשתמשים רק בדוא”ל וואלה. תוסיפו לכל הסיפור הזה את העובדה שלא כל הסטודנטים בשנת 2008 יודעים מה המשמעות של forward, ותקבלו בעיה מעצבנת למדי.

כמה זמן נמשכה הבעיה הזו? טוב שאתם שואלים. מעל שנתיים וחצי.
כמה זמן התלוננתם על הבעיה הזו? שוב, טוב שאתם שואלים, מעל שנתיים וחצי.
איך התלוננתם? בצינורות המקובלים - טלפונים ומיילים, מכתבים מסודרים, פניות דרך הבוסית שהעבירה את הפניות לאגף המחשוב.
האם זה עזר? בערך, בדיוק כמו ששר התחבורה שאול מופז עזר לשיפור התחבורה.

בתחילת השנה האקדמית התעצבנתי. זה היה שילוב של עומס תלונות סטודנטים על וואלה, פלוס בעיות בגלישה באינטרנט, פלוס יום ראשון בשבוע, שזה אף פעם לא יום טוב. התוצאה? קפיטן עופר אחד כועס במיוחד. הלכתי לראש מחלקת המיחשוב והבהרתי לו שחייבים לתקן את התקלה הזו . לא יכול להיות שבכל אוניברסיטה, מכללה, מוסד ומתנ”ס שכונתי ניתן יהיה להוריד קבצים מדואר וואלה, ורק במכללה הזו - לא. הבטחתי לו שמאותו יום הוא יקבל דיווח יומי על הסטודנטים שנתקלו בבעיה.

ביום הראשון דיווחתי בפניו על 6 סטודנטים שנתקלו בבעיה.
ביום השני דיוותי על יום חלש, רק 2 סטודנטים. הוא דיבר בטלפון, אבל דאגתי להראות לו שמדובר בשני סטודנטים.
ביום השלישי הוא לא היה במשרדו, אז השארתי דבקית (הפתק הצהוב, שבד”כ מדביקים למסך המחשב בפינה למטה, כן?) עם פירוט של מספר הסטודנטים היומי.
ביום הרביעי הוא שוב לא היה במשרדו, אז השארתי שתי דבקיות.
גם ביום החמישי הוא לא היה - ושוב השארתי דבקיות עם דיווח.
ביום השישי - שוב דבקיות, אבל הפעם גם כתבתי את דעתי הלא-חיובית על יכולותיו של אגף המחשוב.

ואז נקראתי לסדר: ראש אגף המחשוב נזף בי ודרש להפסיק לתלות דבקיות (”פתקים” הוא קרא להן) על דלת משרדו, הבוסית הסבירה שלא ככה פותרים בעיות, והבוסית של הבוסית הבהירה לי שעל אף שהיא מבינה את הבעיה, לא זו הדרך להתמודד עם העניין, ושעלי לפנות בצינורות המקובלים.

שבוע וחצי לאחר שהפסקתי להדביק דבקיות, קיבלתי מייל ממחלקת המחשוב המודיע שהבעיה נפתרה. אם הייתי יודע שכל מה שצריך זה להדביק דבקיות על הדלת, הייתי עושה את זה כבר לפני שנתיים וחצי.

אם כן, מי הם שני האדונים הנכבדים ארתור פריי ולספנסר סילבר? ממציאי הדבקיות. לולא שניהם, עד היום היו הסטודנטים ממשיכים להתעצבן הקבצים שלא נפתחים מתוך דואר וואלה. תודות ונשיקות לפריי וסילבר.