ארכיון פוסטים ששייכים לנושא '?????'

כל בדיחות האורז

יום ראשון, 11 במאי 2008

לרגל התייקרות גרגירי האורז, הרי רצף בדיחות שנשמעו בסביבה בשבועות האחרונים:

  • "שמנו 400 ש"ח בחתונה של ערן וענת. כמה אתם?"
    – 8 ק"ג אורז.

  • "איזו טבעת מהממת ! זה זהב לבן?"
    – אורז לבן.

  • "למה הבלטות עקומות?"
    – חיימק'ה החליף את הדולרים באורז.

  • "מה קיבלת לחג?"
    – שק אורז. אורז יסמין, לא סתם פרסי. השקיעו השנה.

  • בלובי של המלון: "דולר=3.52, אירו=5.56, ליש"ט=8.75, קילו אורז=15.69 ".

  • "כן, יונית, החקירה קיבלה תפנית מפתיעה, לאחר שהתברר שעד שנת 2007 אולמרט קיבל את הכסף במזומן, אך מפברואר השנה – בחבילות אורז. מקורבים טוענים, שאולמרט לא לקח אפילו גרגיר לכיסו".

  • מני פאר בשירותרום 2008 – "חברים, אני שמח לבשר, שתורם מיוחד שביקש להישאר בעילום שם, תרם – ח"י קילו אורז! מחיאות כפיים ויישר כוח!".


  • כל האמיצות והאמיצים שיוסיפו עוד בדיחת אורז, יקבלו שלושה גרגירים – עלינו. בעצם שניים, לאור ההתייקרות.

    שלם ולך

    יום שלישי, 04 במרץ 2008

    מנהג רווח בין רוכלי ארצנו הקטנטונת – שלם וקח. וכי יחפוץ אדם מן היישוב לרכוש לעצמו דבר מה, ישים פעמיו אל החנות, ישלשל ליד הרוכל כך וכך מעות ויצא לדרכו כשהוא נושא בגאון את רכושו החדש.

    אז זהו. שלא.

    מאז שזקנתי, זרקה שיבה בעיני והעולם סביבי הולך ונעשה מטושטש. התרגום בטלוויזיה הופך לפס בלתי קריא, הראש מתקרב למסך והעיניים אדומות ועייפות. כנראה שאני צריך משקפיים. לתומי, סברתי כי מדובר בהליך פשוט. טעיתי.

    אז נכנסתי לאחת הרשתות, שלא אזכיר את שמה ורק אומר כי הוא מתחרז עם "אופטיק חורון".
    אני: כמה עולה בדיקת ראיה?
    אופטומטריסטית: זה חינם.
    אני: סבבה.
    אופטומטריסטית: אבל אנחנו לא נותנים לך ת'תוצאות.
    אני: ???
    אופטומטריסטית: אנחנו לא מוכנים לומר לך את תוצאת הבדיקה. אבל אנחנו מוכנים למכור לך משקפיים.
    אני: ואם אשלם, כמה תעלה לי הבדיקה?
    אופטומטריסטית: מאה וחמישים שקלים.
    אני: ואז אקבל את תוצאת הבדיקה?
    אופטומטריסטית: לא.
    אני: ?!@#
    אופטומטריסטית: אנחנו לא מוכנים לקחת אחריות על הבדיקה.

    החלטתי שמדובר באינצידנט חריג ובמוכרת סוררת במיוחד ולכן לא התעצלתי ושמתי פעמי לרשת המתחרה הנמצאת מעברו השני של הכביש. גם במקרה זה לא אזכיר את שם החנות ורק אומר כי הוא מתחרז עם "אופטי-חנה”.
    אני: אתם עושים בדיקות ראיה?
    מוכרת: כן, בטח.
    אני: וכמה זה עולה?
    מוכרת: שבעים ותשעה שקלים.
    אני: ואני מקבל את תוצאת הבדיקה?
    מוכרת: לא. אנחנו לא מוסרים תוצאות.
    אני [תולש שיער מרוב תסכול]: אז למה שאשלם?
    מוכרת [מושכת בכתפיה בחוסר אכפתיות]: נגיד לך אם אתה צריך משקפיים.
    אני: את זה אני כבר יודע.

    מסתבר, שזו קצת חוצפה מצידי לצפות לקבל תמורה לכספי. שלם ולך.

    מורים שחוקים, מנכ"לים מנוסים

    יום ראשון, 17 בפברואר 2008

    מנכ"ל חברה בעל ותק הוא מנכ"ל מנוסה.
    פוליטיקאי שעבר כמה מערכות בחירות הוא פוליטיקאי ותיק.
    איש קבע בדרגות גבוהות הוא מפקד רב מעש.

    מורה עם נסיון מקצועי של שנים רבות הוא שחוק.

    טרמינולוגיה.

    (בעקבות זה.)

    חוק ניידות הבנקים – מחפש ח"כ שיקפוץ על המציאה

    יום ראשון, 10 בפברואר 2008

    אחד השינויים המשמעותיים בעולם התקשורת נכנס לתוקפו לפני כחודשיים: חוק ניידות המספרים, שמאפשר ללקוחות לעבור בין החברות ולשמור על המספר שלהם. עד היום אנשים לא רצו להתעסק עם החלפת מספר הטלפון ("חבל להחליף, אולי משה מהצבא יתקשר פעם, שיידע איך למצוא אותי" וכו'), ומעתה אין תירוצים. יותר חשוב – יש (לכאורה לפחות) יותר תחרות, והמחירים יורדים ויירדו ככל שיותר אנשים ישתחררו מעול שלוש השנים.

    עכשיו, מהשלימו את המהלך, הגיע הזמן לחוק ניידות נוסף, כזה שייעשה טוב לכולנו בלב ובכיס: חוק ניידות הבנקים.

    נניח שהיום בבוקר קצה נפשי בבנק שלי: העמלות גבוהות מדי, הפקיד מעצבן מדי והריבית – שלא נדע. אני רוצה לקחת את החשבון שלי על מינוסו העצבני לבנק אחר, שייקח ממני קצת פחות עמלות ויגבה קצת פחות ריבית על האובר. כיום אני מסונדל, משוריין וכפות לבנק שלי. רק המחשבה על להתחיל להתעסק עם סגירת חשבון, פרעון הלוואה ולקיחת הלוואה בבנק אחר גורמות ללחץ הדם להשתולל וחבל על הבריאות.

    על פי ההצעה (פרסום ראשון!) של חוק ניידות הבנקים*, יוכל כל לקוח שאינו מוגבל לעבור מבנק לבנק, על מינוסו והלוואותיו לבנק אחר, באותו הליך פשוט של ניוד המספרים – הודעה לבנק החדש והעברה של החשבון כולו. יש לי תחושה שהמעברים של לקוחות בין הבנקים ינפצו קצת את הקרטל הבנקאי והדואופול של לאומי (איכס) ופועלים (איכס 2).

    * כן, זה צריך להיקרא חוק ניידות חשבונות הבנקים, אבל זה נשמע קצת מסורבל.

    שאלה מס' 1: למה בנק X צריך לספוג את המינוס של לקוח בנק אחר?
    אף אחד פה לא סופג את המינוס. בנקים מרוויחים יופי של כסף ממינוס, ולמעשה, תהיה תחרות נהדרת על המינוס. המרוויח יהיה הלקוח – במאבק על הלקוח משלם הריבית, תהיינה הצעות כמו "עבור אלינו, ושלם 0.5% פחות על האוברדראפט").

    שאלה מס' 2: ונניח שמדובר בלקוח בעייתי, למה בנק X צריך לקבל אותו?
    כפי שנכתב לעיל – כל לקוח שאינו מוגבל. לכל השאר יש בטחונות וערבונות, שבהסתמך עליהם ניתנו הלוואות ומסגרת אשראי. הבטחונות והערבונות ממשיכים עם הלקוח, ואין סיבה שבנק לא יוכל לתת את אותה מסגרת אשראי או הלוואות בהתאם לבטחונות.

    שאלה מס' 3: לבנקים יש לובי חזק מדי. זה בחיים לא יעבור…
    זה מה שאמרו גם על החברות הסלולריות. חוץ מזה, אם יש משהו שהישראלים שונאים במיוחד – זה בנקים. ח"כים פופוליסטים דווקא יעשו מטעמים מהצעת חוק כזו.

    שאלה מס' 4: "יש לי הלוואה לבנק X, הבנק לא יסכים לשחרר אותי עד סיום התשלום בשנת 2015".
    ההלוואה עוברת עם הלקוח לבנק החדש, והבנק החדש מעביר כסף לבנק הישן תמורת ההלוואה. המשחק הוא על הריבית והעמלות בחשבון העו"ש, וההלוואה משולמת בכל מקרה.

    בקיצור, יש פה הצעת חוק נהדרת, עכשיו רק דרוש ח"כ שיתחיל להריץ אותה. יש מתנדבים?

    6 דרגות של עולם התאגידים

    יום שני, 28 בינואר 2008

    נא להיכנס לקישור הזה במצב רוח אנטי-קונגלומרטי.

    מי אתם, אורן, בלינקוב, ניסן וגושן?

    יום שבת, 05 בינואר 2008

    ידיעות אחרונות פרסם ביום חמישי האחרון (3.1.08) כתבה מאת גד ליאור במוסף הכלכלה על "המבחן של בר-און: הרביעייה החדשה באוצר". בכותרת המשנה נכתב "אחרי חצי שנה במשרד האוצר, מינה בר-און ארבעה בכירים חדשים. הנה כמה דברים שכדאי לדעת עליהם".

    בכתבה הופיעו קורות חייהם בקליפת אגוז של ארבעת המינויים:
    זוהר גושן, שמונה יו"ר הרשות לניירות ערך,
    שוקי אורן, שמונה להיות החשב בכללי,
    אודי ניסו, שמונה להיות מנהל קשות החברות הממשלתיות,
    ורם בלינקוב, שמונה להיות ראש אגף התקציבים.

    מקריאת הכתבה ניתן להבין שהם הצליחו בתפקידיהם הקודמים, נחשבים למומחים גדולים בועלם הפיננסי, ושהם גם מינויים אישיים של בר-און.

    מה שלא ניתן להבין מקריאת הכתבה הוא מהי תפיסת עולמם הכלכלית. לא ניתן לדעת דבר על האנשים שמופקדים על חלק גדול מהברזים הפיננסיים של החברה הישראלית והתחום העסקי. מונו ארבעה אנשים שאנחנו לא יודעים דבר על תפיסתם את ההפרטה, שירות ציבורי מול שירות פרטי, שכר המינימום, סדרי עדיפויות בתקציבים ממשלתיים, קשרי הון-שלטון והדרכים לפקח עליהם, יחסי עובדים-מעבידים, ישראל מול העולם, ועוד שורה ארוכה של תחומים עליהם הם מופקדים.

    "ידיעות אחרונות" עשה לעצמו חיים קלים: מספרים לנו מי המינויים הבכירים, איפה היו ומה עשו, אבל לא כותבים מי הם ומה הם, מה תפיסותיהם ודעותיהם המשפיעות על החיים הציבוריים והאישיים.

    מי אמר "כלב השמירה" של הדמוקרטיה ולא קיבל?

    מלחמת המעמדות עם חמישה שקלים בסופר

    יום שישי, 28 בדצמבר 2007

    יום שישי, קניות בסופר, נקישות של עגלות מתכת מתנגשות, המונים ממהרים לקראת הסגירה בהתאם לשעון החורף המוקדם מדי.

    אני עומד בתור לקופה ובסוף המסוע אורזת האורזת את כל המצרכים לתוך שקיות. לאחר התשלום עבור מעט מדי מוצרים ביותר מדי כסף, רציתי לתת לה טיפ קטן. פישפשתי בכיסים, בדקתי בארנק, אבל כסף קטן לא היה שם. את המטבע היחיד שהיה לי נעצתי במנעול שעל העגלה, חמשת השקלים שמחייבים להחזיר את עגלה הסופר לסככת העגלות.

    לבושתי, לאחר שהחזרתי את העגלה למקומה, לא חזרתי לתת את הטיפ. תירצתי לעצמי בכל מיני תירוצים שניסו לתת סיבה לעצלנות, אבל זה לא ממש עבד. המנעול, רק כדי להזכיר, דאג לכך שלא "אשכח" להחזיר את העגלה וכן שבעלי הסופר לא ייאלצו להעסיק עוד מישהו בשכר זעום שיאסוף את העגלות.

    חמישה שקלים שדאגו, שוב, לשמר את מעמדם והאינטרסים של בעלי ההון על פני אלו של האורזת, המרוויחה שכר מינימום ביום שישי, לקראת סגירת החנויות.

    להיפטר מהסביל, לציין את האחראים

    יום חמישי, 20 בדצמבר 2007

    בחדשות ובכתבות שאנחנו קוראים כל יום, יש יותר מדי פעלים סבילים: הדלק התייקר, הוחלט להקים כלא פרטי, אושר חוק האח הגדול, סל הבריאות הצטמק, השירותים לציבור הצטמצמו.

    אני מהאסכולה-השחוקה-אך-זו-שהוכיחה-את-עצמה-לאורך-כל-הדרך של מילים יוצרות מציאות. כאשר מדברים בסביל, יוצרים מציאות של "הדברים קורים מעצמם" ושהם "מחוייבי המציאות". כשמדברים בסביל, אין פעיל, אין מי שמרים את האצבע כדי לאשר החלטה, אין מי שמשנה את המספרים בשם "הצמיחה והתקציב", אין אחראי לאותה פעולה.

    סל הבריאות הצטצמם? לא. את הסל צימצמו כמה פקידים באוצר שכופים את משנתם הכלכלית.

    הדלק התייקר? לא. את מחיר הדלק העלו שני עובדים במשרד התשתיות על פי נוסחה שמשקללת את מחירי הדלק באיטליה (!) ובדרום צרפת (!!).

    הוחלט להקים כלא פרטי? לא. עובדים של המשרד לבטחון פנים, בשיתוף עם כלכלנים ממשרד האוצר, החליטו להקים כלא פרטי מסיבות של חיסכון.

    חוק האח הגדול אושר? לא. את החוק אישרו 53 35 חברי כנסת, שיש להם שמות וראש לחשוב איתו (כנראה).

    בכל מקום שיש פועל סביל, הדברים לא קרו מעצמם. יש שם אנשים עם שמות ודעות, יש שם אנשים עם יכולת להחליט החלטות גורליות, יש שם אחראים בחור השחור שנקרא בירוקרטיה.

    אנשי התקשורת – מנחים, כתבים, כותבים, עורכים ובלוגרים – צריכים להיפטר מהסביל ולציין מי עומד מאחורי הדברים שקורים לנו ומי האחראים על ההחלטות שמתקבלות סביבנו. אולי השינוי הזה יגרום למקבלי ההחלטות לנהוג קצת אחרת.

    הפרטת האכיפה ואכיפה פרטית – פוסט עצוב

    יום שלישי, 13 בנובמבר 2007

    מזה תקופה ארוכה ניתן לראות מגמה מדאיגה של התנערות המדינה מאחד התפקידים המרכזיים שלה – אכיפת החוק וענישה. אם פעם היו מוסדות שונים נדרשים לאכוף את החוק, עכשיו המוסדות הללו מושכים ידיהם מהאכיפה והם מועברים מרצון ושלא מרצון לידיים פרטיות ואזרחיות. דוגמאות? בבקשה:

    בית הסוהר הפרטי שיוקם ליד באר שבע: במקום שהמדינה תדאג לאכוף את החוק ולהפעיל את הענישה, לב לבייב ואפריקה ישראל יהיו אחראיים על הכלא החדש שיוקם. כל הנושא ממתין להכרעת בג"ץ, אבל עד שתבוטל ההחלטה האומללה, נראה שמדינת ישראל פשוט לא מעוניינת לטפל באסיריה ולהעביר את הטיפול בהם לזוכה המכרז.

    חוק העישון במקומות ציבורים – הבעלים אשמים: אני נגד עישון במקומות ציבוריים. אין שמח ממני על הרחבת החוק והקנסות, והלוואי שבקרוב אני אוכל לצאת לשתות משהו בלי להיחנק ולדמוע מן העשן הסמיך. עם זאת, מי שאמור כעת לאכוף את החוק הוא בעלי הפאבים והמסעדות. פקחים? שוטרים? אנשים שאמורים לאכוף ולמנוע התנהגות עבריינית? הצחקתם את המחוקקים. זה עניין של כמה שבועות עד שנקרא את הכותרת: "בעל פאב נדקר לאחר שביקש ממעשן לכבות את הסיגריה". זהו אינו תפקידם של בעלי המסעדה למנוע את ההתנהגות הזו, ושוב – המדינה מתנערת מהאכיפה.

    כלבוטקים למינהם: פגעו בכם? עבדו עליכם? רימו אתכם? במדינה מתוקנת הייתם פונים למשטרה, למשרד התמ"ת, למועצה להגנת הצרכן, לכל מי שצריך שיגן עליו מפני אלימות או פגיעות צרכניות. כאן פונים לכלבוטק, לאמנון לוי, לעובדה. שוב, המדינה מתנערת מטיפול והיא דווקא מסתדרת עם זה שתחקירני התוכניות צדים עבורה את דגי הרקק בלי מאמץ רב מדי.

    פרסום שמות המזהמים: עמותת "צלול" מבקשת לחוקק חוק בסיועו של ח"כ גפני שבעקבותיו יפורסמו שמות המפעלים והחברות המזהמים את הים (צריך לכלול גם את מזהמי האדמה ומי התהום, מזהמי האוויר והמרעישים למינהם, אבל צריך להתחיל מאיפשהו). במקום שהמדינה תאכוף את החוקים המתאימים בנושאי הזיהום הסביבתי, במקום שהמדינה תדאג לאזרחיה, במקום שכל מפעל מזהם ייקנס בחצי מיליון ש"ח ליום של זיהום ומנהלו יכלא לשנתיים בעוון הזיהום, צריכה עמותה פרטית לנסות להשפיע באמצעות פרסום שמות המזהמים. מצב האכיפה התדרדר עד כדי כך שעמותה פרטית צריכה לדחוק במשרד להגנת הסביבה על מנת שיתחיל לאכוף את החוקים עליהם הוא אמון.

    זה כל כך עצוב, זה כל כך מפחיד ובעיקר, עם כל הקודקודים שמנהלים את המקום הזה, זה כל כך חסר תקווה.

    פוסט עצוב.

    המדינה הזאת-לקראת חגיגות ה-60

    יום ראשון, 21 באוקטובר 2007

    המדינה הזאת / אהרן שבתאי

    המדינה הזאת שהקימו קבוצות שתופיות של חלוצים ופועלים,
    המדינה הזאת שנולדה ליד פרוסת לחם בריבה, נמכרת כעת כמו
    חתיכות נקניק לאנשי עסקים ולספסרי הון.
    ההון הזה מחר מחרתיים יברח, בשלושה ימים יהיה כלא היה.
    בינתיים המפריטים מקבלים מניות, רוחצים את התחת בשמפניה.
    אשר למופרטים, אלה יהיו שוטרים או שכירי קבלני אבטחה,
    ואלה יפלטו מהמפעלים, יובטלו, יערכו שביתות.
    ובערב על המרקע הם יראו את עצמם, אלה מכים, ואלה מוכים.

    השיר הזה הופיע על שער כתב העת "מפנה-במה לענייני חברה" בגליון מאי 98', גליון ה-50 למדינה ישראל.
    עוד מעט נציין את חגיגות ה-60.

    תענוג.