מִלָּה

א. משפחת עופר הם אולי אנשי עסקים מוצלחים, אבל הם לא אשפים גדולים בתקשורת: לולא היו עושים רעש מהסרט, הוא היה עובר מתחת לרדאר בשקט יחסי. למזלנו, זה לא עבד להם.

ב. סרט התגובה שלהם היה מעניין כמו תשדירי תעמולת הבחירות: כולם צופים בהתחלה, ומעבירים ערוץ אחרי שלוש דקות ומחצה.

ג. אלי גולדשמידט מגעיל אותי, ניר גלעד מגעיל אותי, עידן עופר מגעיל אותי. עם זאת הם ביתרון על ביבי, אהוד ברק ורפי גינת, שמגעילים אותי כבר שנים.

ד. ליכין יש רוטב שקשוקה מעגבניות טריות. זו אחת ההברקות הפרסומיות של כל הזמנים, בכלום כסף.

ה. נשארתי וראיתי עד הסוף בחצות הלילה. טוב שיש ערוץ ציבורי (והלוואי שיגיע מישהו שיעשה שם סדר). פתאום (או שלא פתאום) המאבק של ערוץ 10 נראה מתבכיין למדי.

ו. אני עדיין תוהה לגבי המוטיבציה של איילי ההון: ביום שיהיו לי מיליון דולר בחשבון הבנק, אני פורש לגדל עיזים בנגב. אצלם, לעומת זאת, הם לא מסתפקים בכך, ורוצים עוד ועוד ועוד ועוד. אולי הם רוצים לפצות על משהו. יש פסיכולוגים באולם?

ז. מעולם לא טעמתי שקשוקה, אבוי לבושה. יש המלצות.

לקראת האנטי-קלימקס של בחירות 2009 צצו בפעם המי-יודע-כמה עוד ועוד קולות שקראו לבטל את יום השבתון של הבחירות. אנשים שונים מדברים וכותבים על הפסדי העתק שנגרמים למשק בכל מערכת בחירות, מסבירים שאפשר לוותר על השבתון בדיוק כמו בבחירות המקומיות, מציינים את האמריקאים שעמדו בשלג כדי להצביע לאובמה וחזרו לעבודתם, ואומרים שאין הצדקה ליום החופש המיותר הזה, במיוחד כשאחוז ההצבעה נמוך כבר הרבה שנים.

אלו טיעונים של, ויסלחו לי המצדדים בביטול השבתון, צנונים וצנוניות שעובדים יותר מדי ולא מבינים שהם עובדים יותר מדי. ימי חופש הם דבר מבורך, הם מרעננים את שגרת העבודה המעיקה, הם עוזרים ליחיד ולמשפחה, וגם מורידים את זיהום האוויר לרמה דומה לזו של סופי שבוע. יוצא שאנחנו בריאים יותר נפשית ופיזית בשל יום החופש הזה. אני גם בטוח שהמשק הישראלי יעמוד בהוצאה הכבדה של יום חופש אחת לשלוש-ארבע שנים. עובדה היא שכבר היו לנו 17 ימי חופש במהלך 60 השנים האחרונות, וראו זה פלא, המשק מחזיק מעמד מול המעמסה.

כל נרגני הכספים ומשעממי הכלכלה, שצריכים להתחיל להינות קצת מחייהם, מתבקשים לחסוך את המאמרים בגנותו של השבתון. תנו לנוח בשקט ולהינות מיום חופש, ככה סתם, באמצע השנה.

חופשה נעימה והצבעה מוצלחת.

בעוד שבוע תסתיים הפארסה של הכנסת הזו ותתחיל הפארסה של הכנסת הבאה. אי שם ביום שלישי בערב, אי אפשר יהיה לברוח מן הבחירות הללו - בכל הערוצים תתפרסמנה תוצאות הסקרים, הפרשנים יברברו עצמם לדעת ויגידו הרבה שטויות עד תוצאות האמת שתגענה רק בבוקר.

אם ננסה להעביר ערוץ - נשמע את השכנים מדברים (כן, הקירות דקים פה. מאוד).
אם נצא לאיזה מקום - הסובבים לבטח ידברו על התוצאות.
לנסוע למערה באמצע המדבר - אי אפשר, עובדים למחרת.

למישהו יש עצות איך מתחמקים מהברברת הבלתי נגמרת של תום יום הבחירות?

יש שני דברים שחוזרים על עצמם בכל מערכת בחירות, ומן הראוי שייפסקו:

1. סקרים - כבר מזמן לא ראיתי סקר מדייק, גם לא בטווח הטעות הסטטיסטיטית. למי שהספיק לשכוח - שתי דוגמאות קטנטנות: הפריימריז בקדימה (הצפי: נצחון סוחף של לבני, התוצאה: נצחון קטן של לבני) והבחירות הקודמות (הצפי: 39 מנדטים לקדימה. התוצאה: 29 מנדטים). בקיצור - די לסקרים. מבחני התוצאה מראים הם מדייקים בערך כמו לנסות לנחש האם יירד גשם היום על פי מה שרואים מהחלון בבוקר.

2. “אלו בחירות גורליות” - כל פוליטיקאי מדרג ג’ יספר לנו שהבחירות הללו הן גורליות במיוחד.
נכון מאוד.
מאוד גורליות.
גם אלו שלפניהן היו כאלו, ואלו שלפניהן.
כל הבחירות הן-מה-זה גורליות, שתיכף נתחיל לרעוד מן המעמד לפני שנשלשל את הפתק לקלפי.

צריך להודות - כבר הרבה שנים שמצב המדינה תלוי בכמה גורמים שאינם ניתנים לשינוי באמצעות פתק הצבעה, החל מהפקידות הכלכלית והמדינית, דרך משפחות ההון וכלה בתקשורת הפודלית שלנו. בחירות גורליות? ממש לא. עוד מערכת בחירות רגילה ותו לא.

אי שם בימים שהוא עוד היה לגיטימי, דודו טופז אמר במסגרת מערכון של עולה חדש מארגנטינה ש”אני אוהב יסראל. פעם בארבע שנים כל אחד יכול לבחור איזה מפלגה תדפוק אותו בארבע השנים הבאות”.

מה נעשה בבחירות הקרובות? במי נבחר, שידפוק אותנו בארבע בשנים שנותרו עד הבחירות הבאות-הבאות? אחז בי מן ייאוש פוליטי איום. אין במי לבחור. אפילו את הנוהג לשלשל את פתק ההצבעה תוך שמחזיקים את האף - כבר אין טעם לעשות, כי לכל המפלגות אותו הריח: מחד ריח של רקב, ומנגד - ריח של כלום. בכל מקום שמסתכלים - רק עליבות, חוסר הנהגה, חוסר קשר לציבור ולמציאות באופן כללי.

ייאוש כללי מהבחירות הכלליות.

במשרד תחבורה שבו הוגים תוכנית לאגרת גודש, אין אנשים שנוסעים באוטובוס.

במשרד חינוך שבו מקבלים תוכנית שגורמת למורים לעבוד יותר עבור פחות כסף לכל שעה, אין אנשים עם ילדים בגיל בית ספר.

במשרד להגנת הסביבה שאינו קונס מפעלים מזהמים בחומרה, אין אנשים שחיים בחיפה ובבאר שבע.

במשרד לבטחון הפנים שאינו הופך שולחנות כדי להגדיל את מספר השוטרים ואת משכורתם הדלה, כל האנשים גרים בבתים מוגנים היטב.

במשרד בריאות שאינו עוצר את המעבר לרפואה פרטית והתדרדרות הרפואה הציבורית, אין אנשים חולים ועניים.

במשרד אוצר שבכל שנה מקצץ בתקציבים ועושה ככל העולה על רוחו באמצעות חוק ההסדרים, אין מרוויחי משכורות מינימום.

במשרד ראש ממשלה שאומר שהוא דאג לניצולי השואה, אין ניצולי שואה רעבים.

NFC חשף הערב את הסיבה האמיתית להתפטרותו של אולמרט, ולמעשה, את הסיבה האמיתית לכל מה שקורה לנו במהלך תקופת כהונתו.

ברכות ל-NFC על הסקופ.

אוקיי. אז הבנו שהשר כהן לא מרוצה מפסיקת בית המשפט.

[פורסם בלמהנט. 4 באפריל 2008]

בכל מקרה, אשמח אם מישהו יסביר לי למה הוא התכוון במילים “ראוי לעשות לו ביעור חמץ” - האם הוא רוצה לפטר את השופטים, למכור אותם לנכרי עד מוצאי החג או, רחמנא ליצלן, לבער אותם כשם שאנו מבערים את החמץ בערבו של חג?!

וואט דה פאק.

————————–
למען הסר ספק, אבקש להבהיר כי זהו פוסט סאטירי במהותו. הפרשנות היא שלי ולא ידוע לי דבר על כוונותיו של השר הנכבד.

גילוי נאות, לפני שמתחילים בפוסט ארוך:

- בחללית אנחנו שונאים ספאם.

- מלבד אותה פעם אחת בודדת שנתקענו עם משלוח של גלולות ויאגרה מזוייפות, לא השתמשנו בשירותי דואר זבל ולא שלחנו ל-2 מיליון כתובות שום פרסום המוני.

- לח”מ יש חשבון מייל בג’ימייל, מה שמונע ממנו 99.9% דואר זבל

ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה לקריאה שניה ושלישית את החוק לאיסור שליחת דואר זבל. החוק מגביל, הקנסות אסטרונומיים, ובקיצור, הקץ לספאם - בדרך. לכאורה, שמחה גדולה, אבל יש מקום לבחון את החוק החדש על רקע רחב יותר של עולם הפרסום:

הטלוויזיה שלנו מלאה בפרסום גלוי, אבל יותר מזה - בפרסום סמוי בולט למדי: אילנה דיין עם הפרסום למקום השיעבוד הטוב בעולם בגוגל, בגלוב נכתב על הפרסומת לסיסקו במסווה של תוכנית תעודה, הכתבה בחדשות ערוץ 2 על א’ איינשטיין והפרסומת לטלפוניה הכתומה, ויש עוד עשרות דוגמאות.

נניח שהצלחנו לדחוס את הדוגמאות שלעיל למכבסת המילים של “יחסי ציבור”, עדיין יש לנו פרסומים סמויים “אמיתיים” בתוכנית האיכות של הישרדות, צבעים סגולים מדי בכוכב נולד, “רכישת” דוכן קפה בתוכנית “המקום” על ידי שטראוס ועוד ועוד.

האם מישהו חוסך מאיתנו את הפרסומים הסמויים-גלויים הללו? האם מישהו מונע זליגת לוגואים למסכינו? הרשות השנייה עושה משהו בעניין? נאדה.

כל זה, עוד לפני שתהינו מה בוער לחה”כ המיותר שבוגד בתפקידו ובבוחריו, יורם מרציאנו, להחזיר את שלטי הפרסום לאיילון, ולפני שהתחלנו לעסוק בנסיונות החוזרים ונשנים של חברות להכניס פרסום סמוי לתוכניות לימודים בבתי ספר ובאוניברסיטאות.

המשותף לכל המקרים שלעיל, לא קשה להבחין, הוא הכסף והאינטרסים הגדולים. מעט מדי אנשים גורמים ליותר מדי אזרחים להיחשף לפרסומות מטרידות עין ולב, שלא בטובתם ולא ברצונם.

לאחר כל ההקדמה הזו, נשאל - מי מפרסם בספאם? נכון. אנשים בלי יותר מדי כסף, שמנסים להגיע לשיעורי חשיפה גדולים ככל האפשר בכמה אלפי השקלים שיש להם. זה לא הופך את הספאם למשהו מהנה, אבל לפחות אנחנו מבינים שהמפרסמים בדואר זבל הם אותו הדבר כמו המפרסמים באיילון - כולם רוצים שנדע עליהם ויוכלו למכור לנו את מרכולתם. ההבדל הוא, כמובן, בכמות הכסף האסטרונומית שיש לחברות הענק ובקשרים שאין למפרסמים הזעירים.

אם ניכנס קצת יותר לעומק, ונדלג על שולחי “הגדל את איברך מיד, שאל אותי כיצד” נוכל לראות מי מפרסמים בספאם: מארגנת טיולי הנשים, מנהל הספא החדש ביישוב קטן, הרפלקסולוגית שמנסה להשתחל לתחום הצפוף, מארגני מסיבות ימי ההולדת ומסיבות הרווקים ועוד עסקים זעירים וקטנים. אין מה לעשות, את כל אלו אני מסמפט הרבה יותר מהסלולריות, הבנקים, רשתות הביגוד חסרות הייחוד, רשתות השיווק, ושאר 20% האחוזים ששולטים על 80% מהמשק ומרוויחים מיליארדים שאינם חוזרים לחברה.

כל הדברים הללו מובילים אותנו למסקנה אחת: צביעות אחת גדולה.
בספאם הכי קל לטפל בדרך חקיקה - אין גורמים עם כסף גדול מאחורי המפרסמים בדואר זבל, ובלי עין הרע, יש חברי כנסת בוועדת הכלכלה שיעשו הרבה כדי להצטייר כלוחמים במטרדי האינטרנט. לעומת זאת, להיאבק במפגעים האמיתיים - במפרסמים הגדולים שנדחפים בגסות לחיינו, לתרבותנו, למערכות החינוך, לשטחים הציבוריים ולחיים האישיים - הרבה יותר קשה, ויותר חשוב ומטריד - זה הרבה פחות משתלם לקראת הבחירות הבאות.

בשורה התחתונה - הספאם הוא רעה חולה של האינטרנט וטוב שנחקק החוק. ברם, עצם חקיקת החוק לנוכח עומס הפרסומות במקומות שאיננו רוצים בהן, רק מראה ששוב מרבית החברים היקרים בכנסת אינם מתאמצים לפעול (או שמא חוששים לפעול) למען הדברים החשובים באמת.

שני הנימוקים בבקשות החנינה עבור עמרי שרון מאת ח”כ מרציאנו (שכבר מזמן שכח שהוא ח”כ מטעם העבודה, ואינו ראוי לכיסאו) ושל עו”ד ראב”ד, נשמעים כמו גרסת “אוי-אוי-אוי” גרועה במיוחד.

1. זו הפעם הראשונה שאדם מורשע בגין העבירה הזו (חוק מימון מפלגות), “והיא בבחינת אות מתה”:
אם החוק הוא “אות מתה” ואין בו טעם, יואילו נא חברי הכנסת ויבטלו את החוק. כבר עברו שנתיים וחצי מאז העמדתו לדין של שרון והחוק טרם בוטל. אנו יודעים שחברי הכנסת שלנו הם חרוצים במיוחד כשהם רוצים, ולכן אם טרם ביטלו את החוק, אזי יש בו צורך. אין זה משנה אם הם לא מבטלים אותו כי הם חוששים מהסערה הציבורית שתפרוץ, או שהם באמת סבורים שיש צורך בהגבלת מימון המפלגות, על מנת ליצור שוויון (לפחות למראית עין) בעת מערכת בחירות. נעברה עבירה? יש לשאת בעונש.

2. מצבו הבריאותי של אביו - הרי עדכון חדשות: אריאל שרון שוכב באותו המצב כבר שנתיים, ואפילו חסידי נחמן מאומן אופטימיים במיוחד או מטיף נוצרי בטקסס עם אמונה אין קץ אינם חושבים שהקב”ה, ישו, מוחמד או בודהה יטרידו אותו משנתו. אין פה איזה שינוי דרסטי “במצבו הבריאותי”, ועם כל ההבנה (ללא שמץ של ציניות) לקשר אב-בן ולגעגועים שיציפו את הבן הכלוא, “מצבו הבריאותי” אינו מצדיק את החנינה.

בנוסף, הטיפול המסור של הבן באביו הוא בעצם הנוכחות שלו, שכן יסלחו לי הקוראים על עודף הגרפיות, לא עמרי מחליף לאריק את הקטטר. האב מטופל היטב, ולמעשה, מטופל הרבה יותר טוב ממרבית החולים האחרים השוכבים בחדרים הסמוכים לזה של שרון סיניור. נוכחות ליד מיטת החולה מסייעת רבות, אבל אם נודה על האמת - לא במקרה הזה. שרון המת-חי לא יקום ממיטת חוליו, ואם כבר חנים אדם, עדיף לחון עבריינים שצריכים לתרום ולסייע למצבם הבריאותי והנפשי של ילדיהם ומשפחתם החיים ומתפקדים בתנאים בעייתים, ולא לחון עבריין שלא ממש יוכל לסייע באופן אקטיבי לבריאות החולה אשר מטופל היטב בידי אחרים.

וזו לא הפעם הראשונה שאני צריך להתעסק בדברים לא נעימים במסגרת סאגת משפחת שרון.