ארכיון פוסטים ששייכים לנושא '???? ?????'

בועז יונה נגד משה קצב – החידה השבועית לילד

יום שני, 16 ביוני 2008

שלום ילדים,

לפניכם שתי תמונות של אנשים מפורסמים. האם תוכלו למצוא את ההבדלים ביניהם?

בין הפותרים נכונה יוגרלו תלושי שי לקנטינה שבכלא.

katzav_yona1.jpg

המיסוי על הדלק ועלובוני האוצר

יום שלישי, 10 ביוני 2008

ביום חמישי האחרון (5.6.08) התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה קטנה מאת גד ליאור במוסף הכלכלי, שלבטח לא שמתם לב אליה, וחבל.

"קופת המדינה עלולה להפסיד כספים בשל עליית מחירי הדלק בחודשים האחרונים בעקבות הירידה הצפויה בשימוש בדלקים המתייקרים. מסיבה זו יסרב משרד האוצר לקבל הצעות של פוליטיקאים וכלכלכנים להפחית את המסים על הדלקים בזמן הקרוב.
…..
ברשות המיסים ציינו אתמול כאמור כי בגלל העלייה החדה במחירי הדלקים תיתכן דווקא ירידה בהכנסות ממיסים על הדלקים בעקבות הירידה הצפויה בשימוש בדלקים המתייקרים. לכן, במצב הנוכחי בוודאי לא ישקול האוצר את הפחתת המיסוי הדלק".

הישראלים קונים יותר מכוניות מאי פעם, הצריכה רק עולה ובלי עין הרע טסים לחו"ל בלי סוף. צריכת הדלק לא תרד בגלל ההתייקרות, ולא צריך תואר בכלכלה כדי להבין את העובדה הפשוטה הזו. לעומת זאת, נשאלת השאלה איך בדיוק מגייסים את פקידוני האוצר ועלוביו, ששולטים על יותר מדי היבטים בחיינו בהגיון חסר-הגיון.

משחק מילים על מוסרי שטחים

יום שני, 26 במאי 2008

ח"כ (דוקטור!) אריה אלדד אומר בעקבות המערכה התקשורתית למען אולמרט המו"מ המתחדש מול סוריה ש"מי שמוסר שטחים – דינו מיתה".

למיטב ידיעתי האחרון שמסר שטחים דינו היה מיטה ולא מיתה, אבל אם הדוקטור אומר מיתה, שיהיה מיתה.

הבקשה המפתיעה ממחלקת החנייה של עיריית תל אביב

יום שני, 19 במאי 2008

לכב'
מחלקת החנייה
עיריית תל אביב-יפו

הנדון: בקשה להמרת קנס בתרומה – דוח מס' XXX

שלום רב,

ביום 19.5.08 נקנסתי בסך 100 ש"ח על חנייה בסימון כחול לבן ללא תו חנייה. אני מודה בעובדות ומכה על חטא – לא הייתי צריך לחנות כפי שחניתי.

עם זאת, אני פונה אליכם בבקשה מיוחדת: ברצוני לתרום את כספי הקנס בסך 100 ש"ח לארגון "יד שרה", כך שישמש לרכישת ציוד רפואי לאוכלוסיות נזקקות. אני בטוח שתסכימו איתי שיהיה זה שימוש ראוי במיוחד לכספי הקנס.

אשמח, אם כן, אם יבוטל הדו"ח, ואילו אני אעביר לכם אישור על התרומה מאת "יד שרה" מיד עם הגעתו אלי.

אודה לכם על תשובתכם החיובית בעניין.

בברכה,
קפיטן עופר
***

המכתב יישלח מחר, התגובה לבטח בעוד שלוש שנים.
האם עיריית תל אביב תראה צד אנושי או שמא היא תישאר עיריית תל-אביב ה-הו-כה-מ(נ)וכרת? זאת ועוד בפרק הבאה של "בועות".

נוסטלגיה בע"מ

יום שני, 28 באפריל 2008

גל הנוסטלגיה של 60 שנים לישראל הוא נחמד למדי עבור חובבי הז'אנר: שירים מרגשים, תמונות היסטוריות, סיפורים מעניינים, ואפילו גדולי הציניקנים צופים בטקס הדלקת המשואות (ומצקצקים ומקטרים בדרך). אין בעיה עם נוסטלגיה, כל זמן שזוכרים שהיא רק נוסטלגיה.

הבעיה מתעוררת כשתאגידים מסחריים – בנקים, סלולריות, יצרני מזון וכו' – מנכסים לעצמם חלקים מהנוסטלגיה. "עבודה עברית" ואריק איינשטיין של אורנג' זו הדוגמא הקלה יותר, בנק לאומי עם פרסומת הפרחת השממה החלוצית, שטראוס עם שוקולדי עלית בדוגמאות של פעם ולבטח יש עוד כמה מוצרי שישים שפספסתי.

המטרה של השימוש בנוסטלגיה במוצרי צריכה היא אחת: למכור יותר, להרוויח יותר כסף מאזכור שם המותג. חברות שכל מטרתן הוא לשפר את שורת הרווח לוקחות זכרונות קולקטיביים, עורכות בהם מניפולציות שונות, ומגישות אותם באריזה נוצצת עם לוגו החברה למטה בתוספת משפט שחוק כמו "ונמשיך להיות איתכם לפחות עוד שישים שנה !". ממש נוסטלגיה בע"מ.

השימוש הזה הוא, איך נאמר את זה, מבחיל. כשבנק לאומי מזכיר לנו שהוא היה שם לאורך כל הקמת המדינה, הוא שוכח להזכיר שאת רווחיו העצומים לאורך השנים, הוא הרוויח בזכות אזרחי המדינה שהוא ליווה במשך כל השנים. כששטראוס מוציאה מארזי נוסטלגיה של חברת עלית*, שוכחים להזכיר שעלית עשתה הרבה מאוד כדי לדחוק חברות מתחרות מהשוק, חלק מהזמן בזכות אי-פעולה-של-המדינה נגד ההשתלטות הדורסנית.

למזלנו, יום העצמאות יעבור בדיוק בעוד 10 ימים, והנוסטלגיה תחזור למקומה הטבעי, כשהיא ללא לוגואים שמפריעים לשחור לבן ועם הרבה פחות תחושת קבס שמעוררים התאגידים.

—-
*אותו שוקולד בשינוי עטיפה, אלא שהוא מתומחר פי שלושה משוקולד ללא עטיפה נוסטלגית.

ביעור חמץ

יום חמישי, 03 באפריל 2008

אוקיי. אז הבנו שהשר כהן לא מרוצה מפסיקת בית המשפט.

ביעור חמץ. מתוך למהנט.
[פורסם בלמהנט. 4 באפריל 2008]

בכל מקרה, אשמח אם מישהו יסביר לי למה הוא התכוון במילים "ראוי לעשות לו ביעור חמץ” – האם הוא רוצה לפטר את השופטים, למכור אותם לנכרי עד מוצאי החג או, רחמנא ליצלן, לבער אותם כשם שאנו מבערים את החמץ בערבו של חג?!

וואט דה פאק.

————————–
למען הסר ספק, אבקש להבהיר כי זהו פוסט סאטירי במהותו. הפרשנות היא שלי ולא ידוע לי דבר על כוונותיו של השר הנכבד.

דרוש: אסון

יום ראשון, 30 במרץ 2008

אני לא מבין.
פעם, בימים הטובים, היינו צריכים פה איזה אסון קטן, כמה הרוגים, עוד כמה עשרות פצועים, ועדות, תחקירים, אולי אפילו קריאה להתפטרות כדי שימנעו את האסון הבא.

היום, המשטרה, מ-י-ו-ז-מ-ת-ה, מנסה למנוע אסון. אני באמת לא מבין. איך התדרדרנו? לאן הגענו? איפה ישראל הטובה והיפה? כבר אי אפשר לבקש פה איזה אסון קטן לפני כל הפעולות הללו?

פףףף.

הצביעות שבחוק איסור שליחת דואר זבל

יום רביעי, 26 במרץ 2008

גילוי נאות, לפני שמתחילים בפוסט ארוך:

    – בחללית אנחנו שונאים ספאם.

    – מלבד אותה פעם אחת בודדת שנתקענו עם משלוח של גלולות ויאגרה מזוייפות, לא השתמשנו בשירותי דואר זבל ולא שלחנו ל-2 מיליון כתובות שום פרסום המוני.

    – לח"מ יש חשבון מייל בג'ימייל, מה שמונע ממנו 99.9% דואר זבל

ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה לקריאה שניה ושלישית את החוק לאיסור שליחת דואר זבל. החוק מגביל, הקנסות אסטרונומיים, ובקיצור, הקץ לספאם – בדרך. לכאורה, שמחה גדולה, אבל יש מקום לבחון את החוק החדש על רקע רחב יותר של עולם הפרסום:

הטלוויזיה שלנו מלאה בפרסום גלוי, אבל יותר מזה – בפרסום סמוי בולט למדי: אילנה דיין עם הפרסום למקום השיעבוד הטוב בעולם בגוגל, בגלוב נכתב על הפרסומת לסיסקו במסווה של תוכנית תעודה, הכתבה בחדשות ערוץ 2 על א' איינשטיין והפרסומת לטלפוניה הכתומה, ויש עוד עשרות דוגמאות.

נניח שהצלחנו לדחוס את הדוגמאות שלעיל למכבסת המילים של "יחסי ציבור", עדיין יש לנו פרסומים סמויים "אמיתיים" בתוכנית האיכות של הישרדות, צבעים סגולים מדי בכוכב נולד, "רכישת" דוכן קפה בתוכנית "המקום" על ידי שטראוס ועוד ועוד.

האם מישהו חוסך מאיתנו את הפרסומים הסמויים-גלויים הללו? האם מישהו מונע זליגת לוגואים למסכינו? הרשות השנייה עושה משהו בעניין? נאדה.

כל זה, עוד לפני שתהינו מה בוער לחה"כ המיותר שבוגד בתפקידו ובבוחריו, יורם מרציאנו, להחזיר את שלטי הפרסום לאיילון, ולפני שהתחלנו לעסוק בנסיונות החוזרים ונשנים של חברות להכניס פרסום סמוי לתוכניות לימודים בבתי ספר ובאוניברסיטאות.

המשותף לכל המקרים שלעיל, לא קשה להבחין, הוא הכסף והאינטרסים הגדולים. מעט מדי אנשים גורמים ליותר מדי אזרחים להיחשף לפרסומות מטרידות עין ולב, שלא בטובתם ולא ברצונם.

לאחר כל ההקדמה הזו, נשאל – מי מפרסם בספאם? נכון. אנשים בלי יותר מדי כסף, שמנסים להגיע לשיעורי חשיפה גדולים ככל האפשר בכמה אלפי השקלים שיש להם. זה לא הופך את הספאם למשהו מהנה, אבל לפחות אנחנו מבינים שהמפרסמים בדואר זבל הם אותו הדבר כמו המפרסמים באיילון – כולם רוצים שנדע עליהם ויוכלו למכור לנו את מרכולתם. ההבדל הוא, כמובן, בכמות הכסף האסטרונומית שיש לחברות הענק ובקשרים שאין למפרסמים הזעירים.

אם ניכנס קצת יותר לעומק, ונדלג על שולחי "הגדל את איברך מיד, שאל אותי כיצד" נוכל לראות מי מפרסמים בספאם: מארגנת טיולי הנשים, מנהל הספא החדש ביישוב קטן, הרפלקסולוגית שמנסה להשתחל לתחום הצפוף, מארגני מסיבות ימי ההולדת ומסיבות הרווקים ועוד עסקים זעירים וקטנים. אין מה לעשות, את כל אלו אני מסמפט הרבה יותר מהסלולריות, הבנקים, רשתות הביגוד חסרות הייחוד, רשתות השיווק, ושאר 20% האחוזים ששולטים על 80% מהמשק ומרוויחים מיליארדים שאינם חוזרים לחברה.

כל הדברים הללו מובילים אותנו למסקנה אחת: צביעות אחת גדולה.
בספאם הכי קל לטפל בדרך חקיקה – אין גורמים עם כסף גדול מאחורי המפרסמים בדואר זבל, ובלי עין הרע, יש חברי כנסת בוועדת הכלכלה שיעשו הרבה כדי להצטייר כלוחמים במטרדי האינטרנט. לעומת זאת, להיאבק במפגעים האמיתיים – במפרסמים הגדולים שנדחפים בגסות לחיינו, לתרבותנו, למערכות החינוך, לשטחים הציבוריים ולחיים האישיים – הרבה יותר קשה, ויותר חשוב ומטריד – זה הרבה פחות משתלם לקראת הבחירות הבאות.

בשורה התחתונה – הספאם הוא רעה חולה של האינטרנט וטוב שנחקק החוק. ברם, עצם חקיקת החוק לנוכח עומס הפרסומות במקומות שאיננו רוצים בהן, רק מראה ששוב מרבית החברים היקרים בכנסת אינם מתאמצים לפעול (או שמא חוששים לפעול) למען הדברים החשובים באמת.

לקבלת שוק הבשר, המסדר יכתיף את נשקו

יום שלישי, 18 במרץ 2008

מעריב פירסם ביום א' (16.3.08) כתבה מאת ליטל בית יוסף על המבחנים לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. הכתבה, "המסדר יעבור לצום", תיארה את המבחנים לקבלה להיות מהצועדים בטקס הממלכתי, הן מזכרונותיה של הכותבת אשר השתתפה בטקס, והן מן המבחנים שהלכה לסקר לאחרונה.

היא מספרת שכאשר היתה חיילת, המפקדת שלה אמרה לה שהיא תיגש למיונים:
"בלי שאלות, מחר את ניגשת", היא גלגלה את עיניה בזעף. "צריך להיות לפחות 1.70 מטר, בסביבות 50 קילו, בלי הקלות ת"ש, סעיפים נפשיים, בלי בעיות פרופיל ובלי קעקועים".

בהמשך היא מתארת כיצד נבחנות החיילות המשתתפות:
"תגידי, 50 קילו יש לך?" קול רועם מקיץ אותי…עכשיו הוא [אל"מ במיל. דוד רוקני, מפקד הטקס] מטייל עם פמליית הרס"רים לאורך שורת החיילים ומתעניין בפרופיל ובמשקל של הבנות. "54 קילו יש לה אפילו" מגחך אחד מעוזריו. "ואת?" עובר רוקני לבאה אחריה, טוראית דקיקה כפינצטה. "56" היא ממלמלת בבושה. בחיילת הבאה רוקני משסה מבט משועשע ומודיע בהוד "ולך יש!". קבוצת הרס"רים העסיסיים צוהלים במרץ, והחיילת נטועות במקומן במצוקה.

בהמשך..
"אני שוקלת 52, ואין לי שום בעיה עם זה", היא מהמהת בלי להסתכל להם בעיניים, כשהרס"ר הרגיש והעבה מכולם מקנח את הדיון בהלצה משלו. "אתה לא רואה שהיא אכלה בשבת?" הוא מצחקק…"

"תגיד", אני תופסת את הרס"ר הראשון שאני רואה. "לא נראה לך שאתם מפתחים אצל הבנות הפרעות אכילה?" "מה פתאום", הוא מתנער. "שאלתן אותן על משקל", אני אומרת, "כשאנחנו היינו שם, אכלנו רק סלטים!" הרס"ר לא מתרגש "נו, בסדר, בשביל מה?". הוא עונה, "בשביל לשמור על הפיגורה ועל שיראו אותך בטלווייזיה כמו שצריך, אי אפשר לראות אותך כבדה." "את הבנים לא שאלתם כמה שוקלים", אני מתאפקת. "מה את אומרת? הוא שואל בלגלוג, "גם את הבנים בוחרים, אם רואים מישהו עם כרס לא בוחנים אותו בכלל".

אני לא יודע מה מחריד יותר: ההתייחסות המשפילה והמבזה של הרס"רים, שוק הבשר של האודישנים לטקס ממלכתי, הדרישות שמציבות רף של תת-משקל (BMI נמוך מ-19, למבינים) או עצם העובדה שמשתמע מהכתבה שהרס"רים פשוט לא מבינים מה לא בסדר בכל הסיטואציה.

לקבלת שוק הבשר, המסדר יכתיף את נשקו.

עדכון: וולוט מדווחת שדובר צה"ל מבקש לתקן שצה"ל מחפש חיילות מעל 50 קילו, לא מתחת. נרגעתי.

ההבדל הקטן שבין עובדות הכנסת לחברי הכנסת

יום שלישי, 04 במרץ 2008

מתוך הארץ: "לרגל יום האשה, אירחה הכנסת הרצאה וסדנאות לעובדות, אך רובן לא באו. המנכ"ל זעם הקפיא קידומים למשך שנה".

מתוך נרג': "20 חברי כנסת תמכו בהצעת החוק של ח"כ יורם מרציאנו, להחזרת שלטי הפרסומת לנתיבי איילון (עם אופציה להרחבה), 4 התנגדו להצעה ואחד נמנע.

כשמגיעות רבע מהעובדות – מקפיאים קידומים. כשמגיעים חמישית מהח"כים – מקבלים חוקים.