מִלָּה

א. משפחת עופר הם אולי אנשי עסקים מוצלחים, אבל הם לא אשפים גדולים בתקשורת: לולא היו עושים רעש מהסרט, הוא היה עובר מתחת לרדאר בשקט יחסי. למזלנו, זה לא עבד להם.

ב. סרט התגובה שלהם היה מעניין כמו תשדירי תעמולת הבחירות: כולם צופים בהתחלה, ומעבירים ערוץ אחרי שלוש דקות ומחצה.

ג. אלי גולדשמידט מגעיל אותי, ניר גלעד מגעיל אותי, עידן עופר מגעיל אותי. עם זאת הם ביתרון על ביבי, אהוד ברק ורפי גינת, שמגעילים אותי כבר שנים.

ד. ליכין יש רוטב שקשוקה מעגבניות טריות. זו אחת ההברקות הפרסומיות של כל הזמנים, בכלום כסף.

ה. נשארתי וראיתי עד הסוף בחצות הלילה. טוב שיש ערוץ ציבורי (והלוואי שיגיע מישהו שיעשה שם סדר). פתאום (או שלא פתאום) המאבק של ערוץ 10 נראה מתבכיין למדי.

ו. אני עדיין תוהה לגבי המוטיבציה של איילי ההון: ביום שיהיו לי מיליון דולר בחשבון הבנק, אני פורש לגדל עיזים בנגב. אצלם, לעומת זאת, הם לא מסתפקים בכך, ורוצים עוד ועוד ועוד ועוד. אולי הם רוצים לפצות על משהו. יש פסיכולוגים באולם?

ז. מעולם לא טעמתי שקשוקה, אבוי לבושה. יש המלצות.

יש שני דברים שחוזרים על עצמם בכל מערכת בחירות, ומן הראוי שייפסקו:

1. סקרים - כבר מזמן לא ראיתי סקר מדייק, גם לא בטווח הטעות הסטטיסטיטית. למי שהספיק לשכוח - שתי דוגמאות קטנטנות: הפריימריז בקדימה (הצפי: נצחון סוחף של לבני, התוצאה: נצחון קטן של לבני) והבחירות הקודמות (הצפי: 39 מנדטים לקדימה. התוצאה: 29 מנדטים). בקיצור - די לסקרים. מבחני התוצאה מראים הם מדייקים בערך כמו לנסות לנחש האם יירד גשם היום על פי מה שרואים מהחלון בבוקר.

2. “אלו בחירות גורליות” - כל פוליטיקאי מדרג ג’ יספר לנו שהבחירות הללו הן גורליות במיוחד.
נכון מאוד.
מאוד גורליות.
גם אלו שלפניהן היו כאלו, ואלו שלפניהן.
כל הבחירות הן-מה-זה גורליות, שתיכף נתחיל לרעוד מן המעמד לפני שנשלשל את הפתק לקלפי.

צריך להודות - כבר הרבה שנים שמצב המדינה תלוי בכמה גורמים שאינם ניתנים לשינוי באמצעות פתק הצבעה, החל מהפקידות הכלכלית והמדינית, דרך משפחות ההון וכלה בתקשורת הפודלית שלנו. בחירות גורליות? ממש לא. עוד מערכת בחירות רגילה ותו לא.

כמדי חצי שנה נוחתים עלינו שוב גליונות הענק המזעזעים של 1700 עמודים ב-23 חלקים. בשבועיים האחרונים היו פרסומים של גליון הענק של “ידיעות”, הכולל 220 עמודים בשני חלקים. גם הפעם ישב עבדכם הנאמן וספר מה כוללים 220 העמודים הללו, ולהלן התוצאות:

חלק א’ - 86 עמודי פרסומת מתוך 156 עמודים, שהם 55.1% של פרסומות.
חלק ב’ - 25 עמודי פרסומת מתוך 64 עמודים שהם 39% פרסומות.

ביחד - 111 עמודי פרסומת מתוך 220 עמודים בסה”כ, שהם 50.45% פרסומות.

יחסית לפסח האחרון, נרשם שיפור: 2.45% פחות פרסומות שזה לטובת הקוראים, אבל עדיין - יותר מדי פרסומות תמורות מעט מדי כתבות מעניינות.

בנוסף, גם הפעם - ההשוואה המתבקשת: בטלוויזיה מותרות 12-14 דקות פרסום מתוך שעה, ברדיו - כמעט אותו הדבר, והבאנרים באינטרנט לבטח לא תופסים 52.9% משטח המסך.

הצילו אותנו מגליונות הענק, ותנו לנו עיתונים איכותיים עם פחות פרסומות. מחלקי העיתונות שמגדלים בעיות בחוליות התחתונות מקללים כל רגע, ובצדק.

הבוקר, לראשונה בחיי, השתתפתי בשיחת ברזייה. אמנם לא היתה שם ברזייה, אפילו לא קפה, אבל שוחחתי על מה שהיה אתמול בטלוויזיה. כן, גם אני צפיתי ב”האח הגדול”. שילוב של עייפות, סקרנות והסוד הקטן שכל בוגר סוציולוגיה היה רוצה לראות את ניסוי הכלא “האסור” של זימברדו - הביאו אותי לצפות בזה.

אחרי כמעט שעתיים די מתישות, גיליתי שלושה דברים:
1. רק עם 4 מתוך 16 המתמודדים הייתי שמח לקשקש מחוץ לתוכנית. כל התריסר הנותרים נראים מעניינים בערך כמו חבילת חציר. הבו לנו אנשים שהיינו שמחים להעביר איתם ערב של סושי ביתי ולא חבורת בובות פלסטיק.

2. ליותר מדי אנשים לא ידוע מקור המושג “האח הגדול” ומשמעויותיו. עכשיו ברור למה הצעה 892 לסינון האתרים וחוק נתוני התקשורת (”חוק האח הגדול”) - לא זכו להתנגדות משמעותית מדי.

3. זה עצוב/אירוני/משעשע/כל התשובות נכונות שבערב שמתחיל “האח הגדול” בפריים-טיים ערוץ 2 משודר הסרט “שיטת השקשוקה” בסינמטק (בהקשר זה מומלץ במיוחד לקרוא את הפוסט המופתי של יוסי גורביץ’, כשהקראקן מתעורר. כמה נחמד שהפוסט נכתב בבלוג ששמו - “החברים של ג’ורג’ [אורוול]”. נראה שאי אפשר לברוח מ”האח הגדול” גם בפוסט הזה).

התחזית? יהיה פלסטיקי, מכוון סמסים ורייטינג. לא מפתיע, אבל בהחלט נמאס.

אתמול אורלי וילנאי וגיא מרוז ראיינו את רפי איתן, השר לענייני גמלאים ברדיו 99 FM על ענייני תקציב המדינה. ברקע נשמעו כל הזמן צפצופים מעצבנים שהפריעו לשיחה.

מרוז: “אדוני השר, קצת קשה לנו לשמוע אותך”
רפי איתן: “מה הבעיה?”
מרוז: “יש כל הזמן רעשים וצפצופים ברקע. הרדיו שלך פתוח במקרה?”
רפי איתן: “אה, לא, זה המכשיר שמיעה”.

הייתי צריך לעצור בצד הדרך כדי לא להתנגש באף אחד מרוב צחוק.

מתוך “חדשות בזק“:

במהלך תשדיר הפרסומת ירקוד גידי גוב לצלילי השיר “הרקדן האוטומטי”. הריקודים נועדו להמחיש את חופש התנועה המוחלט שמאפשרת הרשת הביתית האלחוטית. הבחירה בגידי גוב לקמפיין נעשתה בזכות היותו דמות מוכרת ואהובה על כולם, אשר באופן בלתי צפוי מתחילה לרקוד ולנוע בחופשיות.

הריקודים נועדו להמחיש את חופש התנועה שמאפשרת הרשת הביתית.
אוקיי.
דמות מוכרת ואהובה שמתחיל באופן בלתי צפוי לרקוד ולנוע בחופשיות.
בסדר.

אני עדיין מנסה להבין על מה מקבלים כסף בכל משרדי הפרסום הללו.

פפפפף.

לפני כמה שבועות סיפרתי על הגאונות של מעצב הלוגו החדש של נענע10, המעצב המוכשר נוויל ברודי: הוא הכין לוגו שלקח דקותיים לעצב וגבה עליו כסף שלוקח שנתיים להרוויח. ברכות על גאונותו של המעצב.

עם זאת, עם עליית העיצוב החדש לאוויר, נראה לי שמדובר בקונספירציה שלמה, ולא סתם במעצב שעשה תרגיל גאוני: יש לי תחושה שמאחורי העיצוב החדש עומדים דווקא המתחרים - אולי תפוז, אולי MSN, אולי קשת, לא יודע בדיוק מי, אבל זה לבטח מישהו שישמח מאוד אם הגולשים יברחו מנענע למקום אחר. לו הייתי במקום החברים בנענע10, הייתי בודק טוב-טוב אם לצוות המעצבים והמתכנתים לא הסתנן איזה מעצב תפוזי, אמ.אס.אני או קשתי, כי לא יכול להיות שהעיצוב החדש הוא כזה שאמור להשאיר את הגולשים בנענע.

הקונספירציות באינטרנט הזה, זה מש’ו.

1. “ראש בקיר” היא תוכנית שראוי שבגללה ישלל רשיון השידור מערוץ 10.
2. “רמזור” היא תוכנית מפתיעה: לא ידעתי שאפשר לעשות קומדיה בעברית, ועוד אפילו כזאת שמצליחה לעשות את העבודה. עדיין יש לה מה ללמוד מאחיותיה מעבר לים, אבל יש שם הברקות ולפעמים גם צחוק גדול.
3. אתמול הייתי צריך להתקשר ליס ולבקש להתנתק לאור היעדר התוכן בקופסה שמוצבת על המזנון בסלון. המצב קשה.

המטרה: לקבל עוד מידע ולגלות שוב שיש לך יותר מדי דברים שאתה רוצה לכתוב עליהם ומעט מדי זמן.

ברכות לישראבלוג ולעומדת בראשו - אילנה תמיר, על היוזמה הנהדרת.

ברכות לערוץ 10 על מכונת יחסי ציבור מוצלחת שהצליחה ליצור רעש ומהומה סביב 20 אנשים משעממים במיוחד ומנחה שזקוק להשתלת אישיות.

עכשיו רק נותר לעשות גם טלוויזיה טובה שתצדיק יחסי ציבור שכאלו.