ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש אוגוסט 2007

כי בלעדיך אני חצי בן אדם

יום חמישי, 30 באוגוסט 2007

כבר חצי בוקר אני יושב ומחשבותיי חצויות בין השגרה המשמימה לבין התרגיל הנהדר הזה.
(אזהרה: לא לבעלי לב חלש והיפוכונדרים)


מתוך: מת על קפה

מר אשכנזי מהבנק

יום שלישי, 28 באוגוסט 2007

כשחברת "חפציבה" חייבת לבנקים 800 מיליון ש"ח, זה בסדר.

כשמפלגת העבודה חייבת עשרות מיליונים לבנקים, זה בסדר.

כשאני חורג במאה שקל מהמינוס המוכר, מתקשר מר אשכנזי מהבנק, ולא בכדי לדרוש בשלומי ולאחל שנה טובה.

ידעתי שעדיף להיות קבלן או פוליטיקאי על להיות קפיטן בחללית.

אימת הדייטים של גיל 16

יום שני, 27 באוגוסט 2007

אז, גיל 16, מתרגש מהדייט הקרב, מתבונן במראה, מנסה לסרק את השיער (בימים שעוד היה שיער), מסדר את החולצה (עוד בימים שהחולצה הצליחה להיכנס למכנסיים), מחייך חיוך מנצח, אבל אז לסתי נשמטת בבהלה:
חצ'קון.
לא סתם חצ'קון, מגה-סופר-אולטרא-חצ'קון. אם כל החצ'קונים, ד'ה אולטימייט האצ'קון.
לעזאזל, עכשיו אצטרך לגרום לה להתאהב באישיותי.

היום, גיל 92. כמה חרדות, כמה מצוקות נשימתיות, כמה רעידות לא רצוניות היו נמנעות לו רק שתיתי תה. איזה פספוס.

אנטי-מגה-חצ'קונים

השתלת כיבה

יום שני, 27 באוגוסט 2007

נרג' זה יופי של אתר.
כלומר, יופי של אתר כדוגמא "איך להכניס כמה שיותר טעויות באתר מוביל".
עם זאת, לא כל יום מקבלים בעמוד הראשי שלוש טעויות בבת אחת:

נרג

1. השתלת כיבה?
2. וורידים…? (נגמר להם המקום, אז נצטרך לחשוב לבד מה הוא עשה עם הוורידים)
3. חברכם (חבר אחד), חבריכם (חברים רבים). אי אפשר "חבריכם מחובר".

עם זאת, לא הכל שחור בענייני השפה העברית. פליטת השבוע (זה משחק מילים, תיכף תבינו) שייכת לטמירה ירדני, האמ-אמא של כוכב נולד: "אני נחשבת למורה ללשון של התוכנית וזה שנינט אומרת 'הקאתי' במקום 'היקאתי' זה בזכותי".

יצא ממש יום גסטרולוגי :-)

מהומת אלוהים (או: מחלטרים בשם שמיים)

יום ראשון, 26 באוגוסט 2007

הבוקר נסעתי ברכבת ישראל. העובדה הזו לא היתה ראויה לציון מיוחד, אלמלא בחרתי לצאת מהבית קצת יותר מאוחר ולעלות על הרכבת של שמונה ורבע. ומה עושה הרכבת של שמונה ורבע שאחרות לא עושות? הרכבת של שמונה ורבע עוצרת בתחנת כפר חב"ד – שם עולים החלטוריסטים.

הם נוסעים לעבודה, זה ברור. מחזיקים בידם תיק מסמכים, לפעמים אפילו שקית עם אוכל לצהריים. יורדים בעזריאלי או בת"א מרכז ונבלעים באחד מבנייני המשרדים שבאזור הבורסה. גם הם, כמו רובנו, מנסים להפיק את המרב מזמן הנסיעה ברכבת אולם, להבדיל משאר הנוסעים – הם עושים נפשות.

אחד עובר בין הנוסעים עם נרתיק שחור בידו ומציע להניח תפילין – "אח שלי, כבר קיימת היום מצוות הנחת תפילין?"; השני עומד במעבר וצועק [ציטוט חופשי]: "הרבי מלובביץ', מלך המשיח, אומר שאסור לנו להתייאש. צריך לאהוב את כולם. ושנה טובה לכל בית ישראל"; השלישי, קשיש עבדקן, עובר בין הנוסעים כשבידו קופסת צדקה צהובה ומקשקשת ואוסף תרומות – "ביטוח לכל היום", והרביעי, בחור צעיר חבוש בכובע שחור, עובר ומחלק ברושורים. משהו בנוגע לגאולה הממשמשת ובאה-תהלים נגד טילים-כבודה של בת מלך פנימה-המשיח אמר ש.

הנוסעים בקרון מחליפים ביניהם מבטים נבוכים, מתכווצים במושב בניסיון נואש להפוך בלתי נראים, מגבירים את הווליום באוזניות או סתם נעים במקומם באי נוחות, אבל הצדיקים מטעם עצמם לא נרתעים. באסרטיביות גובלת באגרסיביות הם מציעים את מרכולתם הרוחנית לקהל השבוי. כשלעצמי, ניסיתי להיראות שקוע בספר בתקווה שיחוסו עלי ויעברו לקורבן הבא – ניסיתי, עד שקופסת הצדקה נתחבה מתחת לאפי בתנועת יד מרשרשת והזקן קירב את ראשו אלי ואמר בקול צרוד: "שים. שים מטבע. זה ביטוח לכל היום". משנתקל בסירוב, נעלב בקול רם: "טוב. אני אשים מטבע בשבילך" והמשיך הלאה.

ולא נותר אלא לתהות, איזו מהומה היתה מתרחשת אם המסיונרים בקרון היו מוסלמים ("אח שלי, במכה כבר היית?"), רפורמים ("שלום. אני הרבנית שושנה") או סיינטולוגים ("משימה בלתי אפשרית 3 כבר ראית?").

רחמנא ליצלן.

פוסט הזוי

יום ראשון, 26 באוגוסט 2007

בשנים האחרונות יש אינפלציה דו ספרתית חמורה של מילים בשפה העברית, המאיימות על כולנו, אזרחי ישראל. מדובר באותן מילים שמרבים מדי להשתמש בהן, עד כדי כך שהן גורמות לכל בר דעת לחפש כדור נגד בחילה. אליעזר בן יהודה מתהפך בקברו, ד"ר אבשלום קור מתהפך במיטתו, ואני סתם מתעצבן כשמשתמשים במילים הללו.

אני קורא לקול שפוי במערכת השלטונית (איזה קטע, יצא אוקסימורון) לשים קץ למילים הללו ולאסור את השימוש בהן עד לשנת 2015.

המילים המדוברות:
1. הזוי (דוגמא: "כל האירוע הזה היה הזוי לגמרי").
2. קסום (דוגמא: "חדר קסום עם עיצוב קסום באיזור קסום בעמק קסום בגליל הקסום")
2 א'. מפנק – קרוב משפחה של הקסום (דוגמא: "חדר מפנק עם עיצוב מפנק באיזור מפנק בעמק מפנק בגליל המפנק")
3. שיואוו* (דוגמא: "שיואוו, ההופעה היתה פצצה")

עם קצת מזל, המילים הללו ייקחו חופשה קסומה ומפנקת של כמה שנים, כדי שאפשר יהיה לחזור לשפה קצת יותר מעניינת ופחות שחוקה.

נראה לי שמגיע לי החזר

יום חמישי, 23 באוגוסט 2007

בעוונותי כי רבים אני מנוי על "ידיעות אחרונות": כוחו של הרגל מהבית וגם כי אני צריך את העיתון לצרכים מחקריים/מקצועיים/ניקוי חלונות. אין ברירה.

אתמול (יום ד' 22.8.07) גיליתי לחרדתי, שמישהו שכח להכניס חדשות לעמוד האחורי:

לאן נעלמו החדשות?

פעם העמוד האחורי הוקדש לכתבונת מעלת חיוך / ילדים בקייטנה / בעל החיים החדש בגן החיות התנ"כי, אלא שאז הגיע רפי גינת. מאז שטח הפרסומות עלה ממחצית (ופחות) העמוד האחורי עד לכשני שליש מהעמוד האחורי, ואפילו לתחזית מזג האוויר הצליחו לדחוף פרסומת. בנוסף, החיות החדשות בספארי התחלפו בבושה החדשה של בריטני שפריץ או פריז הילטון, בנישואין המרתקים של הצמד ג'ולי את פיט ובעוד קשקושים מאיזו סוכנות כוכבנים אמרקאית.

השיא, כמובן, נשבר עם העורך הכבר-לא-כל-כך חדש, שילה דה-בר. עיניכם הרואות, אתמול לא הופיעו חדשות בעמוד האחורי, ואפילו את קשקושי בריטני ובראד פיט לקחו: העמוד האחורי הפך לפרסומת לסיפור מתח שיופיע ב"ידיעות" לצד הפרסומות המוכרות של דיל לאנטליה בעשרים דולר לא כולל מיסים. החדשות הקטנות והמחוייכות של היום הפכו לפרסומת. תענוג.

אני רוצה החזר על העמוד הזה. לפי החישוב של 4.80 ש"ח מחיר העיתון לחלק ל-24 עמודים, שערך העמוד הוא 20 אגורות. בעצם, הגזמתי. הקשקוש הזה לא שווה גם עשרים אגורות.

מסדרון הסתרים

יום חמישי, 23 באוגוסט 2007

השבוע נתבשרנו על הפרוייקט החדש של מדינת ישראל שעומד להסתיים בקרוב. היתה זו השקעה גדולה של 375 מיליון ש"ח, וכגודל התקציב, כך גודל הפרוייקט.
לא, לא. אני לא מדבר על המיגון בשדרות.
לא, לא. אני לא מדבר על הגדלת קצבאות ניצולי השואה.
לא, לא. אני לא מדבר על הגדלת מספר הכיתות.

אני מדבר על בניית האגף החדש של הכנסת (טה-דם!). אכן, השקעה ראויה. עכשיו רק צריך שיתחילו לעבוד שם ברצינות, והכל יהיה בסדר.

מה לא שכחו באגף החדש? מסדרון סתרים. מסתבר שיהיה מסדרון שבו יוכלו לעבור רק חברי כנסת ולא אזרחים מן השורה, בניגוד למצב השורר כיום ב"כנסת הישנה" שבה אזרחים וחברי כנסת מתערבבים אלו באלו. אם היינו רגילים לנתק מחשבתי בין העם לאלו המתכנים "נציגיו", עכשיו יהיה גם נתק פיזי שתוכנן במחשבו של האדריכל. עוד דוגמא לארכיטקטורה היא פוליטיקה כפי שכתב יו"ר הקונצרן.

עוד לא יבשה הדיו על דיווחו של נרג' בעניין מסדרון הסתרים (הח"כים יתבקשו למשוך את הספר השלישי בכריכה הירוקה ולרקוע פעמיים על הבלטה הבהירה כדי לפתוח את דלת הסתרים), וכבר סיפרו החברים מרשת-למה על הפקדת הסלולרים אצל קצין הכנסת בכניסה לישיבות הממשלה. הסיבה – הדלפות (ושליחת מסרונים בישיבות, אבל את זה עושים כולם).

הדלפות, על אף שהן בעיתיות במקרים מסויימים, חשובות לדמוקרטיה ולשקיפות. השרים צריכים לזכור שזכות הציבור לדעת גם באופן בלתי רשמי ולא רק על ידי דוברים ממלכתיים ויחצ"נים בשכר.

הכנסת והממשלה מתנתקות מאיתנו. קשה לומר שלפני הצעדים הללו הממשל והנבחרים היו מופת לקשר רציף עם הציבור, אבל כשההתנתקות הזו מתקדמת לכיוון מסדרונות סתרים וישיבות סגורות ומסוגרות של מתי-מעט שמזמן איבדו את ההגיון הציבורי, אי אפשר שלא להתעצבן עוד קצת על כך שהאנשים הללו מנהלים את חיינו.

קנאת הקוריצות

יום ראשון, 19 באוגוסט 2007

עיתון "הארץ" פרסם היום כתבה על כך ש-PETA, הארגון למען זכויות בעלי החיים (ובעברית – פיתה), גרם לראשי הקהילות החרדיות בארה"ב להרהר באופן שבו מבוצע מנהג הכפרות (תרנגולים מעל הראש, "זאת כפרתי" וכו'). בעקבות ההרהורים נכתב מאמר מערכת בגרסה האנגלית של "המודיע", שמתייחס למנהג הכפרות בביקורתיות.

אני לא מבין למה לא ביטלו לגמרי את טלטלת התרנגולות, אבל לא מתעסקים עם זה אצלנו פה בחללית. הדבר המעניין באמת נכתב בסייפא של מאמר המערכת ב"מודיע". לא נגענו:

יש להבהיר, כל עוף שנשחט כתוצאה מהמנהג שמטרתו מחילת עוונות לנשמות יהודיות, בוודאי נהנה מהנאה רוחנית שהופכת אותו למושא הקנאה לכל הלהקה של העופות ואין כלל עניין של אכזריות לחיות במנהג הכפרות.

אכן, יודעים צדיקים נפש תרנגוליהם: כל עוף שמטולטל באוויר נהנה מהנאה רוחנית, שהופכת אותו למושא הקנאה לכל הלהקה של העופות. ממש כפרה עליהם.

כיכר הדמעות בצד הלא נכון של הכביש

יום שישי, 17 באוגוסט 2007

כל מי שעבר מבחן נהיגה בגיל התיכון במשרד הרישוי בחולון מכיר את המקום המפחיד מכולם, מעורר הפלצות וגורם החרדות הכרוניות: "כיכר הדמעות".

מדובר בכיכר גדולה בכניסה לעיר חולון עם שלושה נתיבים, כיוונים מוזרים ואינספור אפשרויות לתאונות במהלך הכניסה לכיכר. כל מי שהגיע לטסט, נרגש ומפוחד מהטסטר המשופם, קיווה שאולי אלת המזל תחייך אליו והבוחן לא ייקח את פרח הנהיגה אל הכיכר שנמצאת במרחק הליכה ממשרד הרישוי. לצערנו אלת המזל מזמן פרשה לפנסיה, ורוב תלמידי הנהיגה נתבקשו לעבור בכיכר הסואנת. רבים וטובים לא נזהרו מספיק בכניסה לכיכר, ובחריקת בלמים נוזפת – הלך לו הטסט. העצבים, הכעס ובעיקר הבכי נתנו לכיכר הטסטים האבודים את שמה – "כיכר הדמעות".

עם זאת, מצב הנבחנים בחולון אינו הקשה מכל. בעיר האנגלית סווינדון יש את הכיכר הזו, והבריטים המסכנים עוד צריכים לעבור את כל מסלול המכשולים הזה בצד הלא-נכון של הכביש.

בהצלחה לנבחנים במשרד הרישוי בסווינדון.