ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש מרץ 2008

דרוש: אסון

יום ראשון, 30 במרץ 2008

אני לא מבין.
פעם, בימים הטובים, היינו צריכים פה איזה אסון קטן, כמה הרוגים, עוד כמה עשרות פצועים, ועדות, תחקירים, אולי אפילו קריאה להתפטרות כדי שימנעו את האסון הבא.

היום, המשטרה, מ-י-ו-ז-מ-ת-ה, מנסה למנוע אסון. אני באמת לא מבין. איך התדרדרנו? לאן הגענו? איפה ישראל הטובה והיפה? כבר אי אפשר לבקש פה איזה אסון קטן לפני כל הפעולות הללו?

פףףף.

הצביעות שבחוק איסור שליחת דואר זבל

יום רביעי, 26 במרץ 2008

גילוי נאות, לפני שמתחילים בפוסט ארוך:

    – בחללית אנחנו שונאים ספאם.

    – מלבד אותה פעם אחת בודדת שנתקענו עם משלוח של גלולות ויאגרה מזוייפות, לא השתמשנו בשירותי דואר זבל ולא שלחנו ל-2 מיליון כתובות שום פרסום המוני.

    – לח"מ יש חשבון מייל בג'ימייל, מה שמונע ממנו 99.9% דואר זבל

ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה לקריאה שניה ושלישית את החוק לאיסור שליחת דואר זבל. החוק מגביל, הקנסות אסטרונומיים, ובקיצור, הקץ לספאם – בדרך. לכאורה, שמחה גדולה, אבל יש מקום לבחון את החוק החדש על רקע רחב יותר של עולם הפרסום:

הטלוויזיה שלנו מלאה בפרסום גלוי, אבל יותר מזה – בפרסום סמוי בולט למדי: אילנה דיין עם הפרסום למקום השיעבוד הטוב בעולם בגוגל, בגלוב נכתב על הפרסומת לסיסקו במסווה של תוכנית תעודה, הכתבה בחדשות ערוץ 2 על א' איינשטיין והפרסומת לטלפוניה הכתומה, ויש עוד עשרות דוגמאות.

נניח שהצלחנו לדחוס את הדוגמאות שלעיל למכבסת המילים של "יחסי ציבור", עדיין יש לנו פרסומים סמויים "אמיתיים" בתוכנית האיכות של הישרדות, צבעים סגולים מדי בכוכב נולד, "רכישת" דוכן קפה בתוכנית "המקום" על ידי שטראוס ועוד ועוד.

האם מישהו חוסך מאיתנו את הפרסומים הסמויים-גלויים הללו? האם מישהו מונע זליגת לוגואים למסכינו? הרשות השנייה עושה משהו בעניין? נאדה.

כל זה, עוד לפני שתהינו מה בוער לחה"כ המיותר שבוגד בתפקידו ובבוחריו, יורם מרציאנו, להחזיר את שלטי הפרסום לאיילון, ולפני שהתחלנו לעסוק בנסיונות החוזרים ונשנים של חברות להכניס פרסום סמוי לתוכניות לימודים בבתי ספר ובאוניברסיטאות.

המשותף לכל המקרים שלעיל, לא קשה להבחין, הוא הכסף והאינטרסים הגדולים. מעט מדי אנשים גורמים ליותר מדי אזרחים להיחשף לפרסומות מטרידות עין ולב, שלא בטובתם ולא ברצונם.

לאחר כל ההקדמה הזו, נשאל – מי מפרסם בספאם? נכון. אנשים בלי יותר מדי כסף, שמנסים להגיע לשיעורי חשיפה גדולים ככל האפשר בכמה אלפי השקלים שיש להם. זה לא הופך את הספאם למשהו מהנה, אבל לפחות אנחנו מבינים שהמפרסמים בדואר זבל הם אותו הדבר כמו המפרסמים באיילון – כולם רוצים שנדע עליהם ויוכלו למכור לנו את מרכולתם. ההבדל הוא, כמובן, בכמות הכסף האסטרונומית שיש לחברות הענק ובקשרים שאין למפרסמים הזעירים.

אם ניכנס קצת יותר לעומק, ונדלג על שולחי "הגדל את איברך מיד, שאל אותי כיצד" נוכל לראות מי מפרסמים בספאם: מארגנת טיולי הנשים, מנהל הספא החדש ביישוב קטן, הרפלקסולוגית שמנסה להשתחל לתחום הצפוף, מארגני מסיבות ימי ההולדת ומסיבות הרווקים ועוד עסקים זעירים וקטנים. אין מה לעשות, את כל אלו אני מסמפט הרבה יותר מהסלולריות, הבנקים, רשתות הביגוד חסרות הייחוד, רשתות השיווק, ושאר 20% האחוזים ששולטים על 80% מהמשק ומרוויחים מיליארדים שאינם חוזרים לחברה.

כל הדברים הללו מובילים אותנו למסקנה אחת: צביעות אחת גדולה.
בספאם הכי קל לטפל בדרך חקיקה – אין גורמים עם כסף גדול מאחורי המפרסמים בדואר זבל, ובלי עין הרע, יש חברי כנסת בוועדת הכלכלה שיעשו הרבה כדי להצטייר כלוחמים במטרדי האינטרנט. לעומת זאת, להיאבק במפגעים האמיתיים – במפרסמים הגדולים שנדחפים בגסות לחיינו, לתרבותנו, למערכות החינוך, לשטחים הציבוריים ולחיים האישיים – הרבה יותר קשה, ויותר חשוב ומטריד – זה הרבה פחות משתלם לקראת הבחירות הבאות.

בשורה התחתונה – הספאם הוא רעה חולה של האינטרנט וטוב שנחקק החוק. ברם, עצם חקיקת החוק לנוכח עומס הפרסומות במקומות שאיננו רוצים בהן, רק מראה ששוב מרבית החברים היקרים בכנסת אינם מתאמצים לפעול (או שמא חוששים לפעול) למען הדברים החשובים באמת.

פנייה לכל נשות ישראל:

יום שני, 24 במרץ 2008

נשים יקרות, שלום רב.

בשעה טובה הגיעה עונת האביב, ועמה החמסינים, האובך והברחשים שמתרסקים לתוך חולצות הצהובה.
בעונת האביב, כמו בקיץ כולו, מופעלים מזגנים המקלים קצת על עומס החום הבלתי נסבל.

אנא, במטותא, בלי תלונות על "קפוא פה", "נורא קר כאן", "חם, חם, אבל זה לא פריזר פה" ועוד פנינים מסוג זה. אם אתן רגישות לטמפרטורה הגיונית של 25 מעלות, אנא קחו עמכן מעיל, שאל, חולצה, עליונית, מעיל, חרמונית, סארי או כל פריט לבוש אחר. לתיקים של נשים באמת שאפשר להכניס הכל, כולל את העציץ וקולב הבגדים של מרי פופינס, ולכן עוד חולצונת או עליונית באמת לא יכבידו יותר מדי.

הכינו בגדיכן לקיץ.

על החתום,
מי שהיה מנומס עד עכשיו,
אבל בפעם הבאה כבר ידליק את המזגן בלי מחשבה נוספת וללא התחשבות.

המוסר הפגום של אוכלי חזירים ונחשים

יום ראשון, 23 במרץ 2008

"הסיבה שגויים הם לא מוסריים היא בגלל שהם אוכלים חזיר או נחשים וכד' "

YNET, פינת כל מה שרצית לדעת על אנשים-שמעוותים-את-היהדות ולא העזת לשאול.

פוסט פוסט-פורים: שבעה דברים שגיליתי כאשר התחפשתי לרקדנית בטן דדנית

יום ראשון, 23 במרץ 2008

בפורים שהסתיים עלינו לטובה התחפשתי (בין השאר) לרקדנית בטן דדנית ועתירת עכוז. הרי הממצאים:

1. גברים הם עם חרמן, אך מנומס. הם רק בהו במחשוף העמוק, ריירו בפאבלוביות נאמנה, אך לא העזו לגעת בדבר. אולי העובדה שכתפיי הרקדנית היו לרוב רחבות משלהם קצת הרתיעה אותם.

2. נשים הן עם חרמן, אך פחות מנומס. הן תפסו, צבטו, מיששו, משכו, בדקו, שאלו ותהו לגבי החזה. רובן בדקו מבלי לבקש רשות, לעיתים אפילו נשים זרות לחלוטין.

3. נשים משוות: הן התעסקו כל הזמן במימדי החזה (ולעיתים במימדי העכוז), השוו לתוצרת המקומית וחלקן חשו ברגשי נחיתות בגלל ציצים כמעט-לא-מציאותיים ממולאים בחומר מילוי דמוי-צמר-גפן.

4. נשים שמות לב לפרטים: הן החמיאו על האיפור, תהו לגבי הפאה הג'ינג'ית ושאלו על הנעליים עם הפאייטים הבוהקים. הגברים המשיכו לבהות במחשוף.

5. גברים בדיסוננס: שיער חזי הטבעי ביצבץ מעל החזה המלאכותי. רוב הגברים לא ידעו איך ליישב בין סתירת החזה הנשי ("יא, ציצים !") לשיער הגברי("שיט, זה גבר !"). חלק קטן דווקא הצליח ליישב הדיסוננס בקלות, אבל יש מקומות שאני לא בטוח שבא לי להיכנס אליהם.

6. נשים העירו שאני צריך להיות נשי יותר בתנועות ובמחוות. הגברים המשיכו לבהות במחשוף.

7. שלושה נהגים כמעט עשו תאונה כשראו את הג'ינג'ית הגדולה ברכב לידם. נשים נהגות – חייכו וצחקו.

סיכום: נשים מנגה, גברים בוהים בחזה.
סיכום ב': מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע.

חג שמח.

הצעה 892 רודפת אותי

יום חמישי, 20 במרץ 2008

הצעה 892 רודפת אותי. אפילו לדואר הזבל שלי היא הגיעה:

892.JPG

הזוועה, הזוועה.

לקבלת שוק הבשר, המסדר יכתיף את נשקו

יום שלישי, 18 במרץ 2008

מעריב פירסם ביום א' (16.3.08) כתבה מאת ליטל בית יוסף על המבחנים לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. הכתבה, "המסדר יעבור לצום", תיארה את המבחנים לקבלה להיות מהצועדים בטקס הממלכתי, הן מזכרונותיה של הכותבת אשר השתתפה בטקס, והן מן המבחנים שהלכה לסקר לאחרונה.

היא מספרת שכאשר היתה חיילת, המפקדת שלה אמרה לה שהיא תיגש למיונים:
"בלי שאלות, מחר את ניגשת", היא גלגלה את עיניה בזעף. "צריך להיות לפחות 1.70 מטר, בסביבות 50 קילו, בלי הקלות ת"ש, סעיפים נפשיים, בלי בעיות פרופיל ובלי קעקועים".

בהמשך היא מתארת כיצד נבחנות החיילות המשתתפות:
"תגידי, 50 קילו יש לך?" קול רועם מקיץ אותי…עכשיו הוא [אל"מ במיל. דוד רוקני, מפקד הטקס] מטייל עם פמליית הרס"רים לאורך שורת החיילים ומתעניין בפרופיל ובמשקל של הבנות. "54 קילו יש לה אפילו" מגחך אחד מעוזריו. "ואת?" עובר רוקני לבאה אחריה, טוראית דקיקה כפינצטה. "56" היא ממלמלת בבושה. בחיילת הבאה רוקני משסה מבט משועשע ומודיע בהוד "ולך יש!". קבוצת הרס"רים העסיסיים צוהלים במרץ, והחיילת נטועות במקומן במצוקה.

בהמשך..
"אני שוקלת 52, ואין לי שום בעיה עם זה", היא מהמהת בלי להסתכל להם בעיניים, כשהרס"ר הרגיש והעבה מכולם מקנח את הדיון בהלצה משלו. "אתה לא רואה שהיא אכלה בשבת?" הוא מצחקק…"

"תגיד", אני תופסת את הרס"ר הראשון שאני רואה. "לא נראה לך שאתם מפתחים אצל הבנות הפרעות אכילה?" "מה פתאום", הוא מתנער. "שאלתן אותן על משקל", אני אומרת, "כשאנחנו היינו שם, אכלנו רק סלטים!" הרס"ר לא מתרגש "נו, בסדר, בשביל מה?". הוא עונה, "בשביל לשמור על הפיגורה ועל שיראו אותך בטלווייזיה כמו שצריך, אי אפשר לראות אותך כבדה." "את הבנים לא שאלתם כמה שוקלים", אני מתאפקת. "מה את אומרת? הוא שואל בלגלוג, "גם את הבנים בוחרים, אם רואים מישהו עם כרס לא בוחנים אותו בכלל".

אני לא יודע מה מחריד יותר: ההתייחסות המשפילה והמבזה של הרס"רים, שוק הבשר של האודישנים לטקס ממלכתי, הדרישות שמציבות רף של תת-משקל (BMI נמוך מ-19, למבינים) או עצם העובדה שמשתמע מהכתבה שהרס"רים פשוט לא מבינים מה לא בסדר בכל הסיטואציה.

לקבלת שוק הבשר, המסדר יכתיף את נשקו.

עדכון: וולוט מדווחת שדובר צה"ל מבקש לתקן שצה"ל מחפש חיילות מעל 50 קילו, לא מתחת. נרגעתי.

בקשת חנינה לעמרי שרון – גרסת "אוי-אוי-אוי" גרועה במיוחד

יום ראשון, 16 במרץ 2008

שני הנימוקים בבקשות החנינה עבור עמרי שרון מאת ח"כ מרציאנו (שכבר מזמן שכח שהוא ח"כ מטעם העבודה, ואינו ראוי לכיסאו) ושל עו"ד ראב"ד, נשמעים כמו גרסת "אוי-אוי-אוי" גרועה במיוחד.

1. זו הפעם הראשונה שאדם מורשע בגין העבירה הזו (חוק מימון מפלגות), "והיא בבחינת אות מתה":
אם החוק הוא "אות מתה" ואין בו טעם, יואילו נא חברי הכנסת ויבטלו את החוק. כבר עברו שנתיים וחצי מאז העמדתו לדין של שרון והחוק טרם בוטל. אנו יודעים שחברי הכנסת שלנו הם חרוצים במיוחד כשהם רוצים, ולכן אם טרם ביטלו את החוק, אזי יש בו צורך. אין זה משנה אם הם לא מבטלים אותו כי הם חוששים מהסערה הציבורית שתפרוץ, או שהם באמת סבורים שיש צורך בהגבלת מימון המפלגות, על מנת ליצור שוויון (לפחות למראית עין) בעת מערכת בחירות. נעברה עבירה? יש לשאת בעונש.

2. מצבו הבריאותי של אביו – הרי עדכון חדשות: אריאל שרון שוכב באותו המצב כבר שנתיים, ואפילו חסידי נחמן מאומן אופטימיים במיוחד או מטיף נוצרי בטקסס עם אמונה אין קץ אינם חושבים שהקב"ה, ישו, מוחמד או בודהה יטרידו אותו משנתו. אין פה איזה שינוי דרסטי "במצבו הבריאותי", ועם כל ההבנה (ללא שמץ של ציניות) לקשר אב-בן ולגעגועים שיציפו את הבן הכלוא, "מצבו הבריאותי" אינו מצדיק את החנינה.

בנוסף, הטיפול המסור של הבן באביו הוא בעצם הנוכחות שלו, שכן יסלחו לי הקוראים על עודף הגרפיות, לא עמרי מחליף לאריק את הקטטר. האב מטופל היטב, ולמעשה, מטופל הרבה יותר טוב ממרבית החולים האחרים השוכבים בחדרים הסמוכים לזה של שרון סיניור. נוכחות ליד מיטת החולה מסייעת רבות, אבל אם נודה על האמת – לא במקרה הזה. שרון המת-חי לא יקום ממיטת חוליו, ואם כבר חנים אדם, עדיף לחון עבריינים שצריכים לתרום ולסייע למצבם הבריאותי והנפשי של ילדיהם ומשפחתם החיים ומתפקדים בתנאים בעייתים, ולא לחון עבריין שלא ממש יוכל לסייע באופן אקטיבי לבריאות החולה אשר מטופל היטב בידי אחרים.

וזו לא הפעם הראשונה שאני צריך להתעסק בדברים לא נעימים במסגרת סאגת משפחת שרון.

כשאתה מנוע מלספר על איום משפטי מגוחך במיוחד

יום שישי, 14 במרץ 2008

יש לי סיפור מפתיע, מדהים עד כדי גיחוך, כזה שיגרום לכל מי שחי באינטרנט לתפוס את ראשו בחצי חיוך-חצי הפתעה-חצי לא מאמין (כן, שלושה חצאים). הבעיה היא שנכון לעכשיו אני פשוט מנוע מלספר אותו מכמה סיבות, עד שיאושר לי. לאחר שיאושר, אצחק צחוק גדול ואכתוב אותו בשמחה ובחיוך.

רמז?
איום משפטי מן המגוחכים שנשמעו, באמת שהוא קובע איזה שיא קטן ברמת ה"זה למה לא אוהבים עורכי דין".

אם יתאפשר, יהיה פה צחוק גדול. אם לא, יהיה לי כאב בטן על הפסד סיפור נהדר.

נפתחה העונה

יום שני, 10 במרץ 2008

נפתחה העונה.
לא, זה לא החמסינון שבא והלך במהירות,
לא, זו לא הקולקציה החדשה של אופנת קישקשתא,
לא, זה לא הפרי התורן.

היום, באופן רשמי נפתחה עונת כאב הראש הידועה בשם "איפה אתם בחג?".
אופטלגין, מישהו?