ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש אפריל 2008

יום ללא דיאטה

יום שלישי, 29 באפריל 2008

indd.jpg

בין כל ימי המודעות שיש בעולם (יום כדור הארץ, יום הקשיש הבינ"ל, יום המסיבות העולמי וכו'), מסתתר לו יום שנוגע לחלקים רבים מדי באוכלוסיה: היום הבינ"ל ללא דיאטה (International No Diet Day-INDD).

ביום הבינ"ל ללא דיאטה חוגגים את היופי במידות וצורות גוף שונות, מציינים את המאבק באנטי-שמניות (האפליה נגד שמנים), ומשתחררים מעבדות ומאובססיה למשקל הגוף. בעידן שבו כולם מתעסקים בקילוגרמים, מתייסרים לאחר אכילת קוביית שוקולד, ואנשים לא אוהבים את גופם בגלל מידת המכנסיים או המשקל, יום כזה הוא יותר מראוי לציון. כל זה, עוד לפני שהתחלנו לדבר על תעשיית הדיאטות, המסרים האנטי-שמניים בתקשורת, הפרעות אכילה ועיוות תפיסת הגוף שלנו.

את הפעילות בארץ לציון היום ללא דיאטה מארגן פורום "שמנות ויפות" בכיכר רבין, ביום ב' הקרוב (5.5.2008) בין השעות 17:00-22:00.

מה יהיה שם?
* יוצבו מאזני יופי (עולים על המשקל, ובמקום קילוגרמים מקבלים מחמאות-שווה במיוחד)
* יחולקו שוקולדים עם 0% ייסורי מצפון
* יחולקו סרטי הזדהות בצבע תכלת
* יחתמו על עצומה למען שינוי חקיקה האוסר על אפליה בעבודה על רקע משקל ומראה
* עם קצת מזל, יהיו עוד כמה הפתעות :-)

עוד מידע על היום ללא דיאטה ומטרותיו: בוויקיפדיה, באתר largesse, וכמובן – בעמוד הפייסבוק החגיגי.

תבואו, ואם אינכם באים, הפיצו את דבר היום הזה בגלל כל אותן פעמים שחשבתן/ם ש"צריך להוריד איזה קילו או שניים". יהיה אירוע שמנמן וכייפי במיוחד, אני מבטיח.

פוסט פרגון

יום שלישי, 29 באפריל 2008

הוזמנו על ידי בצלאל לפרגן. זה באמת רעיון מצויין במקום לרטון כל היום כמו שני הזקנים מהחבובות. לקח קצת זמן, אבל הנה חמשת הפירגונים שלי. אופטימוס הבטיח לפרגן במהרה בפוסט משל עצמו.

1. פרגון גדול לדולי על הדולי היומי ולאביעד על הענבים. רשימת הקריאה המומלצת לכל בוקר שבו יש יותר מדי עבודה ופחות מדי חשק לעשות אותה.

2. פרגון גדול לערוץ 1, רוממה, ירושלים, שעושים דברים טובים כמו מבט שני, מהיום למחר, רואים עולם, ואפילו משדרים את משפחת סימפסון כל יום בחצות (הפסיקו לשדר את זה בגלל שהסתיימו העונות שהם רכשו לשידור חוזר. פףףף). כבר 15 שנה שזה לא ממש באופנה לשבח את ערוץ 1, אבל מי שהולך עם אופנה, סופו ללבוש מכנסים מתרחבים ולרקוד דיסקו.

3. פרגון גדול לאורלי וילנאי-פדרבוש, גיא מרוז, אביב לביא ומיקי רוזנטל על התוכניות בגלי צה"ל וברדיו 99 בהן עוזרים לאזרח הקטן מול הבירוקרטיה הישראלית. צריך עוד כמה תוכניות כאלו והרבה פחות פקידונים מעצבנים.

4. פרגון גדול לאורן מוסטקי, שאסף אקורדים לגיטרה למעל אלף שירים. בזכותו השכנים שלי סובלים משעות רבות של נגינת שירים שאין בהם אקורדים מסובכים (אין לי מושג איך אפשר לעשות את אקורד סי (B) בלי לשבור שתי אצבעות לפחות).

5. פרגון גדול למתנדבים – המתנדבים לכל מטרה, פעילות וסיבה. בעידן שבו עובדים יותר מדי ולאף אחד אין זמן לכלום, המתנדבים שלוקחים את מעט הזמן שנשאר לעצמם ומשקיעים אותו בדרך כלשהי במטרה חברתית, ראויים לכל פרגון ותמיכה.

שרביט הפרגון עובר לארז, מרמיט, efyska, דרומי ומאזינה ברקע. אה, כן, וגם לאופטימוס (שעוד מעט יסגור איתי את החשבון על ההצקה).

נוסטלגיה בע"מ

יום שני, 28 באפריל 2008

גל הנוסטלגיה של 60 שנים לישראל הוא נחמד למדי עבור חובבי הז'אנר: שירים מרגשים, תמונות היסטוריות, סיפורים מעניינים, ואפילו גדולי הציניקנים צופים בטקס הדלקת המשואות (ומצקצקים ומקטרים בדרך). אין בעיה עם נוסטלגיה, כל זמן שזוכרים שהיא רק נוסטלגיה.

הבעיה מתעוררת כשתאגידים מסחריים – בנקים, סלולריות, יצרני מזון וכו' – מנכסים לעצמם חלקים מהנוסטלגיה. "עבודה עברית" ואריק איינשטיין של אורנג' זו הדוגמא הקלה יותר, בנק לאומי עם פרסומת הפרחת השממה החלוצית, שטראוס עם שוקולדי עלית בדוגמאות של פעם ולבטח יש עוד כמה מוצרי שישים שפספסתי.

המטרה של השימוש בנוסטלגיה במוצרי צריכה היא אחת: למכור יותר, להרוויח יותר כסף מאזכור שם המותג. חברות שכל מטרתן הוא לשפר את שורת הרווח לוקחות זכרונות קולקטיביים, עורכות בהם מניפולציות שונות, ומגישות אותם באריזה נוצצת עם לוגו החברה למטה בתוספת משפט שחוק כמו "ונמשיך להיות איתכם לפחות עוד שישים שנה !". ממש נוסטלגיה בע"מ.

השימוש הזה הוא, איך נאמר את זה, מבחיל. כשבנק לאומי מזכיר לנו שהוא היה שם לאורך כל הקמת המדינה, הוא שוכח להזכיר שאת רווחיו העצומים לאורך השנים, הוא הרוויח בזכות אזרחי המדינה שהוא ליווה במשך כל השנים. כששטראוס מוציאה מארזי נוסטלגיה של חברת עלית*, שוכחים להזכיר שעלית עשתה הרבה מאוד כדי לדחוק חברות מתחרות מהשוק, חלק מהזמן בזכות אי-פעולה-של-המדינה נגד ההשתלטות הדורסנית.

למזלנו, יום העצמאות יעבור בדיוק בעוד 10 ימים, והנוסטלגיה תחזור למקומה הטבעי, כשהיא ללא לוגואים שמפריעים לשחור לבן ועם הרבה פחות תחושת קבס שמעוררים התאגידים.

—-
*אותו שוקולד בשינוי עטיפה, אלא שהוא מתומחר פי שלושה משוקולד ללא עטיפה נוסטלגית.

קטנות של פסח

יום שישי, 25 באפריל 2008

חמץ: השנה טעמתי מצה קלה, פחזניה מקמח מצה, עוגה מקמח מצה, ולא היה הבדל בינן לבין המקור. בשנה הבאה – חמץ נטול חמץ.

מתנות: חגים זו טרחה גדולה, המתנות הן טרחה איומה.

אוכל: יותר מדי אוכל. שלבו את זה עם כמה ימי הולדת שיצאו השנה בחוהמ"פ ותקבלו הרבה יותר מדי אוכל מושקע, מסעדות וארוחות. אי אפשר סתם שניצל ואורז?

חופש: מדוע לא יבוא חול המועד פעמיים בשבוע?

הגדה: משנה לשנה עולה הצורך בהגדה קצת פחות אלימה ("שפוך חמתך"), קצת יותר שוויונית ("על ארבע בנות דיברה תורה"), וקצת יותר רלוונטית מרבי טרפון וחבריו. יש מתנדבים?

סופר: 19% הישראלים שכן אוכלים חמץ בפסח מסיטים את יריעות הניילון המכסות את החמץ בסופר, שולפים את הבצק החביב עליהם וממשיכים בקניות. נראה שהסופרים שימשיכו לתלות את יריעות הניילון בהידוק רב מדי, יגלו קרעים מכוערים בהמשך.

פסח: כאב ראש, אבל עושה טוב בלב.

מחווה לדן כנר

יום שישי, 18 באפריל 2008

עצמו עיניים, לכו כמה שנים אחורה, והיזכרו בדן כנר מתרגם את שירי שנות השישים מאנגלית בתוכנית "ציפחית בדבש". עכשיו, לאחר שהתעוררתם בחיוך מעורב בבהלה קלה, לכו לקרוא את רשימת 25 שמות שירי הקאנטרי המצחיקים ביותר.

כמחווה לדן כנר, אנו שמחים להגיש למאזינינו הנאמנים תרגום של כמה משמות השירים. יש לקרוא בהגייה דן כנרית:

4. מכרתי מכונית לבחור שגנב את נערתי, אך המכונית אינה נוסעת, כך שהשתווינו.
5. אמא, השיגי פטיש, יש זבוב על ראשו של אבא.
10. אהבתי אותך יותר לפני שהכרתיך טוב כל כך.
12. לא הייתי לוקח אותה לקרבות כלבים, כי חוששני שהיא תנצח.
18. אישתי ברחה עם חברי הטוב, ואני כה מתגעגע אליו.
22. אתה הסיבה לכך שילדינו כה מכוערים.
23. שיניה היו מוכתמות, אך ליבה – טהור.
24. עם כל בירה שנוספת, היא נראית טוב יותר.
25. מעולם לא נכנסתי למיטה עם אישה מכוערת, אך בהחלט התעוררתי עם כמה כאלו.

לדן כנר – שלום.

היררכית איחולי "חג שמח"

יום שישי, 18 באפריל 2008

היררכית איחולי "חג שמח", על פי סדר חשיבות המאוחל בחיי המאחל:

1. טלפון והתעקשות על שיחה (והמהדרין – "ניפגש בחול המועד").
2. טלפון והשארת ברכה במשיבון.
3. SMS אישי ("חוש חש הבלש, שיהיה לך חג שמח ומלא קניילדעך").
4. SMS קבוצתי ("שיהיה לך חג שמח וכשר").
5. מייל אישי, בלי תמונות וקשקושים שבאים לכסות על היעדר תוכן ממשי.
6. ברכה אישית בפייסבוק.
7. מייל אישי, עם תמונות וקשקושים שבאים לכסות על היעדר תוכן ממשי.
8. מייל קבוצתי עם תמונות וקשקושים שבאים לכסות על היעדר תוכן ממשי.
9. ברכה קבוצתית בפייסבוק.
10. שינוי הסטטוס בפייסבוק/טוויטר וכו' ל"חג שמח".
11. "חג שמח לכל תושבי העיר, מאחל – ראש העיר".
12. "חג שמח לכל עם ישראל, מאחל – ראש הממשלה".

חג שמח :-)

היהירות של רזי ברקאי

יום חמישי, 17 באפריל 2008

בשתי ידיעות קטנות בסוף התוכנית "מה בוער" ששודרה היום בגל"צ, רזי ברקאי, המגיש היהיר, מלגלג על שתי פליטות פה של שמעון פרס ואיתן כבל (קובץ אמפי3). פליטת הפה של פרס באמת לא היתה משמעותית, ואפילו התברר בהמשך הראיון שאפילו היתה הגיונית, אבל זה לא מה שמעניין: אחרי שברקאי הציג את פליטת הפה ונשמע מגחך ומשועשע מכל העניין, הוא שאל את המרואיין "מה דעתך על ההתחלקות?".

לידיעת הקורא רזי ברקאי, לבטח התכוונת ל"החלקה", ולא ל"התחלקות". אף גורם לא התחלק לחלקים.

יהירות מטופשת ומראיין מעצבן.

נמצאה כלבה

יום ראשון, 13 באפריל 2008

משהו קטן שמצאתי תלוי על לוח מודעות.
לוקח כמה שניות להבין מה קורה שם,
אבל הצחוק שאחרי – מובטח.

נמצאה כלבה

גליון ענק!!! – התחקיר החצי שנתי

יום שישי, 11 באפריל 2008

כמו בכל חגי הפסח וראש השנה, שוב יוצא "קשקשות אחרונות" בהכרזה – "גליון ענק, 900 עמודים ב-17 חלקים". מקומו של הגליון "החגיגי" לא נפקד גם החג הזה, והגיעו אלי גם הבוקר שני חלקים הכוללים 204 עמודים בשני חלקים.

התחלתי במלאכת הספירה במסגרת התחקיר החצי שנתי, בו נבדק מספר הפרסומות מול הכתבות.
התוצאות:
חלק א' – 88 פרסומות (כולל שער אחורי) מתוך 156 עמודים, שהם 56.4%.
חלק ב' – 20 פרסומות (כולל שער אחורי) מתוך 48 עמודים, שהם 41.7%.

ביחד (כי זה גליון ענק!!!!) – 108 פרסומות מתוך 204 עמודים, שהם 52.9% פרסומות.

הבשורה הטובה – חל שיפור יחסית לתחקיר החצי שנתי הקודם.
הבשורה הרעה – השיפור הוא של 0.7%.

רק לשם השוואה, בטלוויזיה מותרות 12-14 דקות פרסום מתוך שעה, ברדיו – כמעט אותו הדבר, והבאנרים באינטרנט לבטח לא תופסים 52.9% משטח המסך.

הכותרת של הגליון (הענק!!!) היא "התחזות". אין מילה טובה יותר לתאר את ההתחזות לעיתון של "ידיעות אחרונות".

24 דקות – אשפתון לתפארת

יום שלישי, 08 באפריל 2008

"24 דקות" הוא הנסיון של ידיעות להיכנס לנישת "עיתוני המטרו" החינמיים, אחרי ישראלי ז"ל, "ישראל היום" המפתיע בשיעורי החשיפה שלו ו"ישראל פוסט" המחולק בסופר הקרוב לביתך.

בשבוע האחרון התחילו לחלק בכניסה למקום העבודה שלי את "24 דקות", אחרי שבמשך תקופה ארוכה "ישראל היום" השתלטו על המקום. "ישראל היום" לא היה ממש כוס העראק שלי, אבל הוא עשה את העבודה למחפשי עדכונים ועניין זריז, ואפילו היה מעניין לקרוא שם לעיתים את מאמרי הדעה. לעומתו, "24 דקות", הצליח בגדול לקבוע שיאים חדשים של רדידות, עליבות, עילגות ועיתונות ברמה שבתיכונים-לא-מוצלחים היו מתביישים להדפיס.

נראה שהתפיסה של ערן טיפנברון, עורך האשפתון, היא ככל הנראה, "צהוב עולה". האשפתון כולו מנסה להיות צהובון לתפארת עם עלה תאנה של ריכוז חדשות בארבעת העמודים הראשונים. לאחר עמודי החדשות המתומצתים מופיעים ריכוזי ידיעות שונות עם כותרות זועקות גרפית ועילגות טקסטואלית ("ילדות חיפשו עצים למדורה ומצאו בוכטות של דולרים"), כפולה שלמה למדור "העלוקה" הידוע לשמצה, היעדר קרדיטים על ידיעות רבות מדי (במקום שם הכותב מצויין "שירות 24 דקות" או ynet), עודף דוגמניות פלקטיות, ושער צעקני שאמור לגרום לרצות לקרוא אבל גורם לבחילה באופן כללי.

אני מקווה שמהר מאוד מישהו במשרדים העיתון-האב יבין שהקשקוש המטופש הזה רק עושה נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות", לעצים שנכרתים לחינם ולאנשים שבמקרה נתקלים באשפתון הזה בכניסה למקום העבודה שלי.

איכס.