ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש ספטמבר 2008

זכר ונקבה בקופת החולים של YNET

יום ראשון, 28 בספטמבר 2008

די להעלאת כותרות שגויות, במיוחד עם מספרים. יש כמה אנשים שחושבים שזו הצורה הנכונה.

arba.JPG

הקושי של העתק-הדבק אצל סבא-סבתא

יום ראשון, 28 בספטמבר 2008

אתם מכירים את זה שההורים שלכם צריכים עזרה במחשבים, ואין לכם כוח לעזור להם? גם אני מכיר, מצד קצת אחר: אני מתפרנס חלקית משיעורים פרטייים למבוגרים במחשבים. כמה מבוגרים? חלקם בגיל של ההורים שלכם, חלקם בגיל של סבתא-סבא שלכם. המבוגרים מרוצים כי הם יודעים לשלוח אי-מייל, הילדים מרוצים כי הם לא צריכים להרגיש רע שאין להם זמן להורים ולסבים, אני מרוצה כי יש לי קצת פרנסה בלי בוסים על הראש, כולם שמחים.

עד שמגיעים להעתק-הדבק.

במהלך השיעורים גיליתי שהדבר שהכי קשה להסביר לאנשים בגיל מבוגר הוא את פונקציית הקופי-פייסט. בואו נחשוב רגע מה קורה ב"העתק-הדבק":
לוחצים על "העתק". ו… כלום לא קורה על המסך.
עוברים למקום אחר, לוחצים על "הדבק", ופתאום, משום מקום מופיע טקסט.

לכם זה טריוויאלי, לילידי שנות ה-20 וה-30 – לא תמיד. למרבית התלמידים שלי לוקח שיעוריים או שלושה כדי להבין את הטכניקה, ועוד שבוע לפחות להבין למה זה טוב.

הפער הדיגיטלי הבין-דורי מתרכז בנקודה הזו: עד ההעתק הדבק – רואים הכל, בכל לחיצה על המסך קורה משהו, בערך כמו בעולם הרגיל: מקלידים אות ורואים אותה, שולחים מייל ומקבלים אישור שהוא נשלח, לוחצים על העכבר ונפתח קלף (בסוליטייר!). אבל אז, מגיעה הפונקציה הכמעט דמיונית הזו, שבה לא רואים שקורה משהו, אלא רק לאחר תהליך מוזר של סימון-העתק-מעבר ליעד-הדבק. לנו זה הכי טבעי, להם זה מוזר ולא מובן, לפעמים עד כדי ייאוש קל מצידם ו"למה צריך את זה?".

הקושי של העתק-הדבק. כמה פשוט, ככה מוזר.

נ.ב – לא לשכוח להתקשר לסבא-סבתא בחג. לו רק ידעתם כמה הם מתגעגעים.

איך יוסי נשרי קיבל את המייל שלי? תעמולת הבחירות עולה על העצבים

יום שני, 22 בספטמבר 2008

הצליחו לעצבן אותי. על אף שקשה להוציא אותי משלוותי, הפעם ממש עשו זאת בגדול. אם הצליחו, לא אספר על זה?

אפתח בשלוש עובדות: 1. אני מתגורר באופן זמני בקריית אונו, בתקווה שהזמני גם יהיה קצר. 2. על אף העובדה שאני מתגורר בעיר, לא החלפתי את כתובתי בתעודת הזהות, כי כאמור – זה זמני, ולך תתרוצץ אחר כך אחרי דברי דואר שמגיעים לכתובת הלא נכונה. 3. הפוליטיקה המקומית של קריית אונו אינה מעניינת אותי – איני תומך בשום מועמד, איני מתנגד לאף מועמד.

לפני מספר ימים קיבלתי במייל הזמנה להרמת כוסית לכבוד השנה החדשה עם ראש העיר קריית אונו, יוסי נשרי. זה היה עניין מוזר למדי, שכן מעולם לא נתתי לנשרי זה את כתובת המייל שלי. פניתי במייל לשולחים ושאלתי מהיכן קיבלו את כתובתי. התשובה היתה מפתיעה –

"כתובת המייל שלך התקבלה מאתר הפייסבוק –
לאחר שאישרת או ביקשת להצטרף כחבר לפרופיל של ראש העיר יוסי נשרי.

חסר לי פה אייקון של פרצוץ "מופתע לאללה" כיוון שמעולם לא אישרתי לנשרי להיות חבר שלי ולבטח לא ביקשתי ממנו חברות. תקראו לי מוזר, אבל יש לי כלל – "לא לאשר או לבקש חברות ממי שיש להם יותר מאלף חברים וצריכים ממני משהו". בנוסף, כתובת המייל בפייסבוק גלויה רק לחברים מאושרים.

ביקשתי שוב הבהרות והתשובה שקיבלתי היתה מביכה במיוחד ("יש לך ולראש העיר חבר משותף"). התעקשתי שלא משם הם קיבלו את המייל שלי, וקיבלתי מענה מעניין במיוחד:

מאגרי המידע שלנו נאספים כל הזמן, השם שלך נמצא אצלנו במאגר אם לא דרך פייסבוק אולי דרך אחרת…

אנחנו מתנצלים על כך שהטרדנו אותך, הורדנו אותך מרשימתנו.

לא ויתרתי, וביקשתי לדעת מה היא ה"דרך האחרת" ואיך הם אוספים את כתובות המייל. אחרי התכתבות של ניג'ס מקצועי קיבלתי את הרשימה המסודרת הזו:

1. רשימות פעילים ותומכים.
2. חברים בפרופיל פייסבוק.
3. חברים קבוצות עירונית – מהפיסבוק.
4. חברים משותפים שגרים בק.אונו או יש להם זיקה.
5. מפגשי תושבים (חוגי בית)וכנסים שראש העיר עורך.
6. פניות אישיות לראש העיר מתושבים.
7. פניות ללשכת ראש העיר – הממוענות לתיבת הדואר האישי של ראש העיר.
8. רשימות תפוצה מתושבים בנושאים שונים- שהופנו לראש העיר -ולהם ראש העיר הגיב בעבר.

גירדתי בפדחת וניסיתי להבין בדיוק איך השיגו את המייל שלי. אחרי שנפסלו כל הסעיפים הלא-רלוונטיים, הבנתי מה קרה:
לפני כשנה שלחתי מכתב תלונה לראש העיר בעניין אגרת השמירה. אם כן, איך הגיעו אלי? דרך הסעיף המקומם מכל: 7. פניות ללשכת ראש העיר – הממוענות לתיבת הדואר האישי של ראש העיר. נשרי לקח כתובת שהתקבלה אצלו במסגרת תפקידו כראש עיר, כתובת שהתקבלה על שרת של העירייה והשתמש בה (לכאורה, לכאורה, כן?) לצרכי תעמולה בחירות. כדי להסיר ספק מלב, הכתובת אליה שלחתי את מכתב התלונה שבאמצעותו (כנראה) השיגו את כתובתי, היתה nishri@kiryatono.muni.il.

חוקי? לא יודע, אולי כן, אולי לא (יש עורך דין באולם?): החוק (סעיף 2א') עמום במקרה הזה. האם כתובת מייל אישית היא נכס שהרשות המקומית מעמידה לרשותו של ראש הרשות?

חוצפה? בהחלט. אבל זו לא החוצפה הכי הגדולה: לאחר שליחת הרשימה המפורטת של דרכי איסוף המיליים הודיתי על שליחת הרשימה המסודרת וחתמתי בחיוך. כמה דקות לאחר מכן קיבלתי את שיא החוצפה לשנת 2008:

"בכיף, שמחתי לעזור.

בהמשך לחיוך ששלחת,
אפשר לסמן אותך כתומך בראש העיר?"

פףףףף.

גליון ענק!!!! – התחקיר החצי שנתי

יום שבת, 20 בספטמבר 2008

כמדי חצי שנה נוחתים עלינו שוב גליונות הענק המזעזעים של 1700 עמודים ב-23 חלקים. בשבועיים האחרונים היו פרסומים של גליון הענק של "ידיעות", הכולל 220 עמודים בשני חלקים. גם הפעם ישב עבדכם הנאמן וספר מה כוללים 220 העמודים הללו, ולהלן התוצאות:

חלק א' – 86 עמודי פרסומת מתוך 156 עמודים, שהם 55.1% של פרסומות.
חלק ב' – 25 עמודי פרסומת מתוך 64 עמודים שהם 39% פרסומות.

ביחד – 111 עמודי פרסומת מתוך 220 עמודים בסה"כ, שהם 50.45% פרסומות.

יחסית לפסח האחרון, נרשם שיפור: 2.45% פחות פרסומות שזה לטובת הקוראים, אבל עדיין – יותר מדי פרסומות תמורות מעט מדי כתבות מעניינות.

בנוסף, גם הפעם – ההשוואה המתבקשת: בטלוויזיה מותרות 12-14 דקות פרסום מתוך שעה, ברדיו – כמעט אותו הדבר, והבאנרים באינטרנט לבטח לא תופסים 52.9% משטח המסך.

הצילו אותנו מגליונות הענק, ותנו לנו עיתונים איכותיים עם פחות פרסומות. מחלקי העיתונות שמגדלים בעיות בחוליות התחתונות מקללים כל רגע, ובצדק.

מיי פירסט סוני

יום שישי, 12 בספטמבר 2008

התוכן השיווקי הראשון שלי:

באיזה גיל אפשר להתחיל?

מוגש לקוראי הבלוג באדיבות טיפת חלב ובחסות חברה שסבורה כי לעולם לא מוקדם מדי לגייס לקוח חדש.

דרוש: ארגון צוהר למוסכים

יום רביעי, 10 בספטמבר 2008

בין כל הדברים שמרגיזים אותי בשנים האחרונות, יש שניים שמובילים בראש הרשימה לאורך זמן: רבנות ומוסכים. אי אפשר שלא לחוש חלחלה מכל סיפורי הזוועה ששומעים ממתחתנים על הטרטורים ברבנות, על הטקס הלא שוויוני, הפגאניות של המקווה והפטרנליסטיות של הדרכת הכלות. לצד זאת, גם אי אפשר שלא לחוש כאבי בטן קלים כשמגיעים לטסט השנתי, כאבי בטן בינוניים כשמקבלים את תוצאות הטסט הכתובות בטרמינולגיה שזרה למרבית האנשים, וכאבי בטן חזקים עד כדי עילפון כששומעים כמה עולים התיקונים.
עצבים לרוב – אין ספק.

עם זאת, אולי כדאי לאמץ פתרון חלקי מתחום מעצבן אחד עבור תחום מעצבן שני: ארגון צוהר למוסכים. גם הנשואים וגם הרווקים מבין שלושת קוראי מילה שמעו על צוהר, אותו ארגון שמנסה להפוך את הנישואין והיהדות בכלל למשהו טיפל'ה יותר מודרני, שוויוני והחשוב לענייננו – פחות מנוכר. אני לא מתכוון להמליץ או לא להמליץ עליו, יש לו גם חסרונות וגם יתרונות, אלא שהייתי רוצה לראות ארגון צוהר מוסכים:
מנהלי מוסכים שהם גם בני אדם טובים, יקימו ארגון, יכתבו אמנה – לא ממש משנה הפורמט – והם יתחייבו להיות הוגנים והגונים, לקחת בדיוק את מה שמגיע, להסביר היטב מה בדיוק עושים שם בחור השחור המכונה "מנוע", ובעיקר – להראות שלמרות שתיקון רכב זה עניין לא כייפי, אפשר יהיה לצאת ממנו עם תחושת בחילה קצת יותר קלה.

דרוש ארגון צוהר למוסכים. יש מוסכניקים מתנדבים בקהל?

לראשונה בחיי השתתפתי בשיחת ברזייה

יום שלישי, 02 בספטמבר 2008

הבוקר, לראשונה בחיי, השתתפתי בשיחת ברזייה. אמנם לא היתה שם ברזייה, אפילו לא קפה, אבל שוחחתי על מה שהיה אתמול בטלוויזיה. כן, גם אני צפיתי ב"האח הגדול". שילוב של עייפות, סקרנות והסוד הקטן שכל בוגר סוציולוגיה היה רוצה לראות את ניסוי הכלא "האסור" של זימברדו – הביאו אותי לצפות בזה.

אחרי כמעט שעתיים די מתישות, גיליתי שלושה דברים:
1. רק עם 4 מתוך 16 המתמודדים הייתי שמח לקשקש מחוץ לתוכנית. כל התריסר הנותרים נראים מעניינים בערך כמו חבילת חציר. הבו לנו אנשים שהיינו שמחים להעביר איתם ערב של סושי ביתי ולא חבורת בובות פלסטיק.

2. ליותר מדי אנשים לא ידוע מקור המושג "האח הגדול" ומשמעויותיו. עכשיו ברור למה הצעה 892 לסינון האתרים וחוק נתוני התקשורת ("חוק האח הגדול") – לא זכו להתנגדות משמעותית מדי.

3. זה עצוב/אירוני/משעשע/כל התשובות נכונות שבערב שמתחיל "האח הגדול" בפריים-טיים ערוץ 2 משודר הסרט "שיטת השקשוקה" בסינמטק (בהקשר זה מומלץ במיוחד לקרוא את הפוסט המופתי של יוסי גורביץ', כשהקראקן מתעורר. כמה נחמד שהפוסט נכתב בבלוג ששמו – "החברים של ג'ורג' [אורוול]". נראה שאי אפשר לברוח מ"האח הגדול" גם בפוסט הזה).

התחזית? יהיה פלסטיקי, מכוון סמסים ורייטינג. לא מפתיע, אבל בהחלט נמאס.