מִלָּה

יש שני דברים שחוזרים על עצמם בכל מערכת בחירות, ומן הראוי שייפסקו:

1. סקרים - כבר מזמן לא ראיתי סקר מדייק, גם לא בטווח הטעות הסטטיסטיטית. למי שהספיק לשכוח - שתי דוגמאות קטנטנות: הפריימריז בקדימה (הצפי: נצחון סוחף של לבני, התוצאה: נצחון קטן של לבני) והבחירות הקודמות (הצפי: 39 מנדטים לקדימה. התוצאה: 29 מנדטים). בקיצור - די לסקרים. מבחני התוצאה מראים הם מדייקים בערך כמו לנסות לנחש האם יירד גשם היום על פי מה שרואים מהחלון בבוקר.

2. “אלו בחירות גורליות” - כל פוליטיקאי מדרג ג’ יספר לנו שהבחירות הללו הן גורליות במיוחד.
נכון מאוד.
מאוד גורליות.
גם אלו שלפניהן היו כאלו, ואלו שלפניהן.
כל הבחירות הן-מה-זה גורליות, שתיכף נתחיל לרעוד מן המעמד לפני שנשלשל את הפתק לקלפי.

צריך להודות - כבר הרבה שנים שמצב המדינה תלוי בכמה גורמים שאינם ניתנים לשינוי באמצעות פתק הצבעה, החל מהפקידות הכלכלית והמדינית, דרך משפחות ההון וכלה בתקשורת הפודלית שלנו. בחירות גורליות? ממש לא. עוד מערכת בחירות רגילה ותו לא.

אי שם בימים שהוא עוד היה לגיטימי, דודו טופז אמר במסגרת מערכון של עולה חדש מארגנטינה ש”אני אוהב יסראל. פעם בארבע שנים כל אחד יכול לבחור איזה מפלגה תדפוק אותו בארבע השנים הבאות”.

מה נעשה בבחירות הקרובות? במי נבחר, שידפוק אותנו בארבע בשנים שנותרו עד הבחירות הבאות-הבאות? אחז בי מן ייאוש פוליטי איום. אין במי לבחור. אפילו את הנוהג לשלשל את פתק ההצבעה תוך שמחזיקים את האף - כבר אין טעם לעשות, כי לכל המפלגות אותו הריח: מחד ריח של רקב, ומנגד - ריח של כלום. בכל מקום שמסתכלים - רק עליבות, חוסר הנהגה, חוסר קשר לציבור ולמציאות באופן כללי.

ייאוש כללי מהבחירות הכלליות.

בכל המוסדות האקדמיים והפסאדו-אקדמיים נוהגים לסרוק מאמרים עבור הסטודנטים ולהעלות אותם לאתר האינטרנט של אותו המוסד. הסיבה, לכאורה, טובה - במקום שהסטודנטים יתרוצצו בין הספרים ויתחילו לצלם מאות עמודים, הנה הכל מסודר להם בתיקייה הוירטואלית של הקורס, ואפשר לגשת לשם מכל מקום מבלי להתחיל לחסל יערות גשם שלמים.

נכון, פשוט וקל?
אז לא.
ממש לא.

היום נתקלתי בסטודנטית שהגיעה לספריה ואמרה לספרנית “תראי, אני תיכף מסיימת את התואר, אבל מעולם לא הייתי פה בספריה. איך מחפשים פה ספרים?”. היא לא היחידה ולבטח לא האחרונה שתגיד משפט מעין זה.

נכון שאי אפשר להטיל את מלוא הבורות הסטודנטיאלית על סריקות המאמרים, אבל יש “להאכלה בכפית” הזו מחיר: סטודנטים נמצאים בין הספרים, כתבי העת והמאמרים פחות ופחות, הם אינם רוכשים (או מאבדים עם הזמן) כישורי חיפוש מידע, ובאופן כללי, לא שולטים באחד הכלים הבסיסיים ביותר שיש באקדמיה - הספריה ומאגרי הידע השונים. בנוסף, כשנחשפים לספרים וכתבי עת באופן מכוון או אקראי, מרחיבים את הדעת והידיעה ומבינים שיש עוד דרך או שתיים למצוא מידע, שאינו נמצא בגוגל-אול-מייטי.

בקיצור, על אף שזה נוח ועל אף שזה מקל, מרצים יקרים - סירקו רק את הספרים הנדירים. באשר למאמרים הרגילים - תנו להתאמץ קצת, כדי שאחר כך יידעו איך מחפשים ספר בספריה ושיותר מעניין לעיין בכתב עת שלם ולא במאמר סרוק אחד.

אבירם הוא בחור טוב שאני מכיר כבר כמה וכמה שנים, אבל לצערי נפגש איתו לעיתים רחוקות מדי, וגם זה רק כשיש פיצה בסביבה. לכבוד תקופת החגים, הרי פוסט אורח פרי מקלדתו. בתאבון.

—-
מי לא אוהב עפיפונים? “בטח שאני אוהב, ילד מגודל שכמותי” - כך חשבתי לעצמי כאשר חברתי, שתזכה להמון בנים זכרים, הציעה באופן ספונטני הצעה מעניינת: לנסוע להרצליה ולחזות בעפיפוניאדה. כמובן שקפצתי על ההזדמנות לאחר צהריים ללא “האח הגדול” ובמיוחד גם ללא האח הקטן. שמחים, ספונטנים וטובי לב יצאנו לאפולוניה.

הגענו למתחם רווי בדציבלים, שלפני כמה שעות היה בסך הכל מגרש החניה של אפולוניה. מאות (אם לא אלפי) ילדים צווחנים קיבלו את פנינו בבכי, בשמחה, בצעקות וביללות, וכל זאת רק כדי שנכנס לאווירת העפיפונים הספונטניים. נו, מילא, חשבתי לעצמי, ילדים זה שמחה.

ילדים זה שמחה? ילדים זו ברכה: בעודנו עומדים בתור האינסופי בכניסה, ברכה, המאדאם שנעמדה לפנינו בתור, גחנה בעצבים לעבר תיקה העצום כדי להוציא טישו לאחד מעשרות ילדיה שהתרוצצו בין רגליי, בתקווה שחיים הקטן יפסיק לקנח את אפו במכנסיי.

לאחר הסלקציה נכנסנו בהתלהבות ספונטנית וגילינו תופעה מדהימה: מאות ילדים מתרוצצים להם בין השבילים עם חוטי דיג מאיימים שבסופם, חרמנא ליצלן, דף A4 קשור לסרט צבעוני המרחף באדישות באוויר.

התחלנו בפילוס השביל. הדרך הייתה קשה, רצנו בין דף לדף , וניצלנו הפוגות. תוך כדי ריצה ראינו את הפסגה לפרקים, ונדמה שהתגמול שלנו מחכה לו שם למעלה, ואם נגזים ונאמר, אולי אפילו איזו פיתה בדואית ספונטנית עם לבנה.

הגענו למעלה ואמדנו את הפגיעות:
1. קיא של ילד ספונטני על המכנס.
2. חיתול זרוק שנדבק לנעל.
3. עשרות אלפי חוטי דייג מלופפים בשערה של חברתי.

באופן מפתיע גילינו שאין בפסגה פיתה עם לבנה, עובדה שלא הפריעה לנו, בזמן שחזינו באימת צבא הילדים מכניע עוד מוכר ארטיקים באיזור.

החלטתי שעפיפוניא-די!
קראתי לחברתי בקשר “לסגת, לסגת!”, וחזרנו לאוטו עייפים וספונטנים. שמתי את המא”ג בבגאז’, ובעטתי את החיתול הדבוק לנעל אל מחוץ לאוטו. חברתי הביטה בעיניי, אני הבטתי בעיניה.
“ניקח לברדור וזהו?”
- “בהחלט לברדור”.

——–
*למען הסדר הטוב, הכותב אוהב ילדים, כל עוד הם קשורים למשהו שלא מרחף באויר.

לאחרונה יצא לי לדבר עם אדם אמיד. מה אמיד? עשיר.

שאלתי אותו שאלה שהתבררה כשאלת תם: “אתה כבר עשית את שלך, תפרוש ונוח לך רגל על רגל. מה אתה צריך את כל כאבי הראש וההתעסקויות? לו היו לי מיליון או שניים בבנק, הייתי חי על הריבית ומטייל בכל העולם, בטח לא חושב איך לעשות מהמיליוניים -ארבעה ומהארבעה - שמונה”.

הוא ענה:
“קפיטן, קפיטן, זה מאוד פשוט: עם האוכל - בא התאבון”.

אני עדיין לא מבין את זה. ממש לא.

–
ולכל מי שכמעט הבין את המשבר הכלכלי, אבל רק כמעט, הרי פוסט נהדר של גלעד סרי-לוי.

—
זהו הפוסט ה-200 של מִלָּה (אל תאמינו למה שכתוב בשורת הכתובת למעלה, הדפדפן שלכם משקר לכם).
מרגש? לא נכחיש.