מִלָּה

מעטים הדברים שמצליחים לעצבן אותי יותר משעון החורף. אי שם קצת לפני יום כיפור סוגרים לנו את השמש שעה אחת קודם, מה שגורם לחובב שמש ואור שכמותי להרגיש כאילו מישהו בחלל מתלבל לו עם התאורה. בכל שנה אני מתעצבן מחדש על למה לא מזיזים לשעון חורף רק בדצמבר-פברואר, שם באמת הוא נדרש, ומתחילים אותו, בעזרת השם, למען המנסים לרצות את היושב במרומים באמצעות צום וצעידת המונים במרכזי הערים.

יש לי מקום מפלט אחד משעון החורף המדכא הזה, שמשמש אותי בין חצי שעה לשעה, תלוי בפקקים - השעון באוטו. מדי שעון חורף אני מתעצל לשנות את השעון הזה. הוא באמת לא ידידותי לחילופי שעות אחת לחצי שנה, ולכן הוא נשאר על שעון הקיץ גם במהלך שעון החורף הרשמי. במשך כל נסיעה אני נוהג לי בניחותא, מציץ אל השמיים שעדיין מאירים מעט, אבל מדמיין שהשעה היא השעה שמראה האוטו - שעון קיץ אמיתי בלב החושך המוקדם מדי.

אסקפיזם? לחיות בבועה ממתכת? לא אכחיש. כמה דקות של מפלט מהחושך שעוטף לפני הזמן? בהחלט כן, וזה עובד לא רע. מומלץ לנסות בבית (או באוטו).

לפני שבוע התבשרנו על סגירת הסניף המקומי של הרשת האמריקאית “HOOTERS”. למי ששכח במה מדובר, אזכיר שמקימי הרשת “הקימו את המסעדה הראשונה שבה הוגשו בעיקר פירות ים וכנפי עוף ע”י בנות בלבוש אתלטי שכלל מכנסיים כתומים קצרים וגופיה”.

בדרך כלל איני נוהג לעצבן ולהגיד “אמרתי לכם”, אבל במקרה זה אחרוג ממנהגי - כבר לפני שנה אמרתי שהוטרס בישראל זה כמו למכור קרח לאסקימוסים: “זו מדינה חמה, תרבות סחבקית והבגדים נצמדים ומתקצרים. מלצריות בבגדים “אתלטיים”? כל מי שיקנה צלחת צ’יפס ספוגת שמן ב”חוף יוסי/מוטי/הגולשים” יקבל אותה מידייה של מלצרית (וגם מלצר, כן) עם בגדים אתלטיים, נו אקסטרא צ’רג’”.

נראה לי שעכשיו תהיה הזדמנות מצויינת לקנות ביגוד אתלטי חדש עבור צוות החללית. הקפיטנים נראים נהדר במכנסיים כתומים קצרצרים וגופיה.

על מנת לבדוק מה הנזק החודשי של כרטיס האשראי, נכנסתי לי לאתר לאומי-קארד. במקום קרן מור והבחור השני שמפרסמים את החברה, הופיע הכיתוב הבא:

מנכ”ל החברה נפטר, והחברה מפרסמת הודעת אבל בעמוד הבית שלה. עד עכשיו אני מתלבט אם להתרגז על הפרסום או דווקא לתמוך בו:
מחד, אם עובד זוטר יותר היה הולך לעולמו ולאו דווקא המנכ”ל, לא בטוח שהיינו רואים כיתוב כזה בדף הראשי. מנגד, בעידן של ציניות כמעט בלתי-נסבלת, זה נחמד לראות שאין מגמת “עסקים כרגיל”, ושנציגי החברה מצאו לנכון לפרסם את המודעה.

לצד כל זאת, מדובר פה בחברה שהסיבה היחידה שאני בקשר איתה היא שחברות אחרות מטרטרות את כל מי שלא מוכן לשלם באשראי. אני לא ממש שש להיות עמם בקשר, הם נותנים לי שירות ותו לא. עכשיו, כפי שלא אספר להם על מקרים דומים במשפחתי, אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע על מקרים כאלו “במשפחת לאומי-קארד”, יהיו טראגיים ככל שיהיו.

התלבטות קשה, אין ספק, כזו שעוזרת לי להדחיק את הסכום שאמור לרדת מהחשבון בעוד כמה שעות.

לא מזמן יצא לי לספר על השיעורים הפרטיים שבהם אני מלמד “סיניור סיטיזנס” לשלוח מיילים לנכדים, לגלוש קצת באינטרנט ואפילו להכין מצגות עם תמונות של כל המשפחה או של הטיול האחרון לים המלח. הם נהנים מכל רגע ולא מבינים איך לא התחילו עם זה כבר לפני כמה שנים.

עם כל ההנאה והכיף, יש משהו שמעיק על מרבית התלמידים, והם נמנעים ממנו בכל מחיר - הדפסות. חשבו רגע על הדפסה במדפסת ביתית, שלא מדפיסים בה יותר מדי דפים: לא תמיד היא מחוברת, לא תמיד היא דולקת, לפעמים שולחים קבצים ענקיים שלוקח זמן עד שהם יוצאים, לפעמים היא בכלל במצב “צילום” של הסורק המשולב, ובעיקר, היא זזה ועושה רעשים מפחידים לא מובנים. כל אלו - גורמים כאב ראש לסבים-סבתות שלומדים אצלי.

אתמול היה לי שיעור אצל תלמידה חובבת אמנות, שרצתה להדפיס לעצמה כמה תמונות. המדפסת הדי-חדשה, לא הפסיקה להרעיש, לשאוב דפים ולהוציא אותם חלקים, להחליט שהיא לא רוצה לעבוד, להחליט שהיא כן רוצה לעבוד, ובקיצור, לעשות הכל כדי לגרום לגברת בת 84 לרצות לנתק אותה מהחשמל ולא להפעילה יותר לנצח. בשבילי זה היה עניין של לחיצה פה, לחיצה שם, והכל עובד, אבל היא - גם לא מבינה מה המחשב רוצה ממנה (להתריע שהדיו עומד להיגמר), גם לא מבינה למה חלון שהיא סגרה נפתח שוב (כדי להתריע שוב שהדיו עומד להיגמר) וגם לא מבינה למה המדפסת עושה כל כך הרבה רעש לפני שהיא בכלל מדפיסה (שאת זה גם אני לא מבין).

בשם כל הזקנים שמנסים ללמוד מחשבים, אני יוצא בקריאה נרגשת ליצרניות המדפסות: הדור הצעיר כבר התרגל להתעללות של המדפסות ומצליח (לפעמים) להבין את האי-גיון הפנימי של המדפסת. לעומת זאת, הדור המבוגר יותר לא ממש מסתדר עם כל המדפסות המשתוללות והדרישות התובעניות שלהן. גם ככה הזמן הולך ומתקצר עבור רבים מהם עד שיגיעו לעולם שאין בו ווינדוס ודרייברים, אז חבל לבזבז את זמנם ואת האנרגיות שלהם על הודעות שהדיו נגמר, הדף לא מונח בדיוק מילימטרי ושאין תקשורת וצריך ללחוץ על הכפתור האדום המהבהב.

יצרנים יקרים, הרגיעו את המדפסות. למען עתיד זקנינו.