מִלָּה

כבר כמה שנים טובות שאני עובד עם בני נוער בכל מיני מסגרות - החל מטובי בנותינו ובנינו המתנדבים בכל מקום ועד מופרעי נערינו, אשר זקוקים לפעמים לאיזה טיפול טוב בשוקר חשמלי.

יש משהו בגילאים הללו של המעבר מילדות לבגרות, שבין בית ספר לצבא, משכנתא ושלושה ילדים צווחנים, שגורם לך להרגיש צעיר לנצח כשאתה איתם. זה גיל שבו אתה מרגיש שאפשר לשנות את העולם, להציל אותו מעצמו, ולבנות מציאות טובה יותר.

עם כל זאת, ועד כמה אני שאני אוהב בני נוער, שמתי לב שבשנים האחרונות נעלמה להם מילה בסיסית - “למה?”. הם שואלים פחות, הם מערערים פחות על המציאות, בוחנים פחות, צועקים פחות, מבקרים פחות ופחות יודעים ומבינים את משמעותה של הביקורת. לא אגיד שבגילם הייתי מהפכן גדול, אבל אני זוכר שהתעצבנתי על אי-צדק, שחבריי לכיתה ולשכבה כבר אימצו את קמטי הדאגה במצח וכיווצי העיניים ושכולם יחד כעסו על דברים בעייתים. היום זה קורה הרבה פחות, הילדים של היום כבר לא שואלים “למה?”.

אין פה צורך בנאום חוצב להבות על משמעות ה”למה?”. ביקורת היא דבר נדרש ומבורך, בזמן שזוכרים שהיא רק ביקורת. מביקורת וממשוב ניתן להפיק לקחים ושינויים חשובים, ומנגד - אפשר להתעלם ממנה לחלוטין, כי זו בסך הכל ביקורת. נכון, ביקורת גם יכולה לפגוע, היא יכולה להיות חצופה, נשכנית, מעליבה ופוגעת. עם זאת, הצורך בביקורת לשם שיפור ולשם ערעור מתמיד על המציאות, הוא בסיסי והכרחי למצב שנדמה לנו שאנו חיים בו - דמוקרטיה.

יותר מדי פעמים אנחנו משליכים את יהבנו על הילדים בנושאים שונים. מסתבר שדווקא בעניין הביקורת, הערעור והתהייה לא ממש הולך להם בזמן האחרון מסיבות שונות, שתקצר יריעת הרשומה מלדון בהן. עד שהם יתעשתו, הביקורת, כל ביקורת, צריכה להיות חלק אינטגרלי מההתנהלות שלנו - לא לקבל כל דבר כמות שהוא, לערער על המציאות, להבין שמגיע לנו עולם קצת יותר טוב ומעניין. עד שהילדים והנוער של היום יחזרו לשאול “למה” ונוכל לפרוש בשקט לשתות תה על המרפסת, אנחנו צריכים להמשיך לשאול “למה?”, כן, לפעמים בחריפות ובנשכנות, בין אם זו ביקורת חברתית, פוליטית, כלכלית או ביקורת על מדורי ואתרי הספורט.

עד שהילדים יחזרו לשאול “למה?”, אף 1 לא ישתיק אותנו.

הפוסט הזה נכתב ביום חמישי, 15 במאי 2008, בשעה 10:22, והוא שייך לנושא תקשורת, בן-בן-זה מעצבן, הרהורי המעורערים. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏