בגנות הסריקות

15 באוקטובר 2008 מאת קפיטן עופר

בכל המוסדות האקדמיים והפסאדו-אקדמיים נוהגים לסרוק מאמרים עבור הסטודנטים ולהעלות אותם לאתר האינטרנט של אותו המוסד. הסיבה, לכאורה, טובה – במקום שהסטודנטים יתרוצצו בין הספרים ויתחילו לצלם מאות עמודים, הנה הכל מסודר להם בתיקייה הוירטואלית של הקורס, ואפשר לגשת לשם מכל מקום מבלי להתחיל לחסל יערות גשם שלמים.

נכון, פשוט וקל?
אז לא.
ממש לא.

היום נתקלתי בסטודנטית שהגיעה לספריה ואמרה לספרנית "תראי, אני תיכף מסיימת את התואר, אבל מעולם לא הייתי פה בספריה. איך מחפשים פה ספרים?". היא לא היחידה ולבטח לא האחרונה שתגיד משפט מעין זה.

נכון שאי אפשר להטיל את מלוא הבורות הסטודנטיאלית על סריקות המאמרים, אבל יש "להאכלה בכפית" הזו מחיר: סטודנטים נמצאים בין הספרים, כתבי העת והמאמרים פחות ופחות, הם אינם רוכשים (או מאבדים עם הזמן) כישורי חיפוש מידע, ובאופן כללי, לא שולטים באחד הכלים הבסיסיים ביותר שיש באקדמיה – הספריה ומאגרי הידע השונים. בנוסף, כשנחשפים לספרים וכתבי עת באופן מכוון או אקראי, מרחיבים את הדעת והידיעה ומבינים שיש עוד דרך או שתיים למצוא מידע, שאינו נמצא בגוגל-אול-מייטי.

בקיצור, על אף שזה נוח ועל אף שזה מקל, מרצים יקרים – סירקו רק את הספרים הנדירים. באשר למאמרים הרגילים – תנו להתאמץ קצת, כדי שאחר כך יידעו איך מחפשים ספר בספריה ושיותר מעניין לעיין בכתב עת שלם ולא במאמר סרוק אחד.

11 תגובות לפוסט ”בגנות הסריקות“

  1. מאת שרון:

    למרות החסרון הבולט הזה, דווקא יש יתרון אחר למיחשוב של העניינים, והוא העובדה שרוב כתבי העת האקדמיים זמינים ממאגרי המידע המקוונים (בהנחה שהסטודנטים טורחים להתחבר אליהם) וזה דווקא מקל מאוד על כל העניין הזה של חיפוש מאמרים.

    אם נרד רגע מההיבט של איתור החומרים מהסילבוס (שזה באמת קטע שמעודד עצלנות מחשבתית), ונתמקד בהיבט של איתור חומר עבור עבודות – כולנו יודעים שברוב המקרים, הביבליוגרפיה נבנית הודות למאמר זה או אחר שמצאנו, ושמתוכו אנחנו מגיעים למאמרים רלוונטיים נוספים, ומאמרים שמצאנו בביבליוגרפיה שלהם וחוזר חלילה.

    בתואר הראשון שלי (1995-98) זה היה כרוך באיתור הכרך הרלוונטי של כתב עת זה או אחר (שאף פעם לא היה במקום הנכון או שהיה חסר בו הגליון הדרוש), וזה היה מייגע ומתיש, והייתי יוצאת מהספריה עמוסה בצילומי מאמרים שחציים היו מתבררים כלא-קשורים לכלום.

    עשור אחר כך, כשעשיתי תואר שני, כל התהליך של איתור ביבליוגרפיה השתפר פלאים – לא רק בגלל שאותם מאגרי מידע הרחיבו משמעותית את מספר המקורות שעמד לרשותי (כי הרי האוניברסיטה אינה עושה מנוי לכל כתבי העת באשר הם, אבל רובם מצויים באותם מאגרי מידע), אלא גם הודות לעובדה שלפתע הכל היה מאונדקס היטב, וכל התהליך של איתור מאמרים נוספים נעשה פשוט בהרבה.

    אם לפני עשר שנים הייתי ממש מרוצה מעצמי שהשגתי 15 מאמרים "טובים" בשביל עבודה אקדמית (ונניח שקראתי לשם כך 30 מאמרים), הרי שעכשיו הכמות הכפילה ושילשה את עצמה, ועדיין חשתי שאני בקושי מגרדת את קצה הקרחון.

    וכל זה מבלי להשמיד ולו עץ אחד.
    בעצם, זה לא נכון, כי דווקא את המאמרים שהמרצים סרקו והעמידו לרשותנו, כמעט תמיד הייתי מדפיסה, פשוט כי איכות הסריקה היתה איומה ונוראה.

  2. מאת שחר:

    כתבתי פעם משהו על עניין ההאכלה בכפית והאופן שבו היא פוגעת בכישורי המחקר של סטודנטים. סטודנט בישראל יכול לגמור תואר ראשון בהצטיינות יתרה בלי לרכוש את הכישורים הבסיסיים ביותר הדרושים למחקר – דהיינו היכולת לאתר חומר רלוונטי בכוחות עצמו.
    אבל הבעיה הזו מובנית לתוך שיטת הלימוד בישראל עוד הרבה לפני תרבות הסריקות הנוכחית. למשל, כמות שעות ההוראה הפרונטלית של סטודנט בישראל גדולה בהרבה מאשר באנגליה ובארצות הברית, ובקורסים רבים המרצים פשוט מעבירים לסטודנטים את התוכן המלא של ספרי הלימוד.
    המקור, לפי מה ששמעתי בעבר הוא בעובדה שתכניות הלימוד האקדמיות בישראל נוצרו בתקופה שבה נדיר היה למצוא אפילו עותק יחיד של הספרים הגרושים בספריות הדלות והעניות שלנו. המנגנון הזה הפך לכזה שמנציח את עצמו כי הסטודנטים הישראלים יקימו קול זעקה על ה"טרטור" שבדרישה לחפש ולהשלים חומרי לימוד בעצמם.

  3. מאת חנן כהן:

    עוד סיבה לסריקות היא הקלה על סגל האקדמיה והמנהלה. הם מעדיפים להכין תשתית, לסרוק ולהעלות את הקבצים פעם אחת. עכשיו לא ינדנדו להם, לא צריך להחזיק כמה עותקים (מה פתאום, שסטודנטים יגנבו דברים מהספריה במקום לצלם???) ועוד ניג'וסים.

  4. מאת אפי פוקס:

    לא שאני לא מסכים עם הבעייתיות, אבל תחשבו על הצד הכלכלי: עבודה שניתנת על מאמר או ספר מסויים במועד מסויים בקורס מסויים גורמת לספריות להחזיק עשרות עותקים לאותו צוואר בקבוק כשבשאר ימי השנה אף אחד לא נוגע ולו בכרך אחד מעותק העתקים. הפתרון הוא כאמור דיגיטאלי.

  5. מאת לא שומעים! » חיי מדף:

    […] עופר כתב בגנות סריקת מאמרים עבור סטודנטים. הכוונה היא לאותו מנהג של מרצים לסרוק את המאמרים […]

  6. מאת בצלאל:

    אה, אבל זה הולך יד ביד עם העובדה המצערת שלספריות אין ממש תקציב לרכישת פריטים חדשים למדפים, כך שלסטודנט הממוצע ממילא אין מה למצוא שם.

  7. מאת העלמה עפרונית:

    ה"האכלה בכפית" לא נובעת מהדיגיטיזציה, אלא מזה שיש סטונדטים שלא כותבים עבודות במהלך התואר אלא רק תרגילים. לא שברור לי איך זה קורה. בשני תארים משתי פקולטות שלמות היו לי לא מעט עבודות לכתוב בפריסטייל. אני לא רואה איך אפשר לכתוב סמינריון, למשל, בהסתמך רק – או בעיקר – על סילבוס של קורס זה או אחר.

  8. מאת העלמה עפרונית:

    *שונות*. שתי פקולטות *שונות*.
    אוף.

  9. מאת אינסטנט פודינג | בלוגיקה:

    […] כותב על עוני במסגרת blog action day, וגם עונה לדיון אצל קפיטן עופר על זמינותה של ביבליוגרפיה סרוקה לסטודנטים ומה זה עושה […]

  10. מאת לימור:

    אם נעזוב לרגע גם את נושא זכויות יוצרים, אני מסכימה עם שרון, אני זוכרת את עצמי פעמים רבות כשהיו מספר עותקים מצומצם שסטודנטים אפילו לא טרחו להחזירם בזמן, רודפת אחרי מאמרים.
    מלבד זאת, מאמרים בסילבוס לא מספקים לכתיבת עבודה, אני לא יודעת איך לא יצא לסטודנטית שניתקלת בה לבקר בספריה (כנראה זה אכן תלוי בפקולטה בה אתה לומד).
    ומאגרי מידע מקוונים גם דורשים כישורים לא פחות חשובים.

לכתוב תגובה