פוסט בן-יונה – פוסט אורח

25 בינואר 2009 מאת קפיטן עופר

אבירם, בחור חמד, כבר פירסם פה פוסט אורח בעבר, אבל לנוכח שיקום כוחו ההרתעתי של הבלוג, הוא החליט לכתוב עוד אחד. זה מה שיצא.

————–

מי מאיתנו לא אוהב את ההרגשה של שבת בבוקר, אותו יום יחידי בו אנחנו יכולים להשאר במיטה עד שעה מאוחרת יחסית, ללא הפרעה. אני אוהב את ההרגשה הזו במיוחד בחודש האחרון, לאחר שסוף כל סוף עברתי עם זוגתי שתחיה לדירה שכורה, בה השבת מגיעה עם ריח החופש.

הכל היה בסדר, עד אותה שבת ארורה.
השעה, חמש לפנות בוקר, הציפורים אפילו עוד לא קמו. עוד לא קמו? הלוואי..

בחמש וחמישה, מרפק שפיצי דוחק בכליותי, "אתה לא שומע את זה?" שואלת הזוגה. אני ממלמל ג'יבריש ומנסה להסתובב לצד השני, משתדל בכל כוחי להתרכז בחלום בו אני עף ועוקף את פקקי תל אביב, אך המרפק חושב אחרת. "תתעורר, אתה שומע את זה? אני לא יכולה לישון ככה" קורא לי המרפק שלה בשנית, מאיים לרסק את צלעות 3 ו-4. "שומע, שומע" אני עונה , למרות שאין לי מושג מה היא רוצה, ומקווה שהמרפק ינוטרל מחמת הספק, או לפחות ילך לשירותים. שלוש דקות של שקט. ואז צרחות: "יש ציפור עצומה בשירותים!". בחלומי אני מדמיין נשר בא ולוקח את בעלת המרפק ומוריד אותה עם המים. "תעשה משהו". כן, כאן כבר ידעתי, אין מנוס מלקום.

קמתי מדדה לשירותים, מתכונן להתעמת עם הפטרוזאורוס העצום מפארק היורה, שאם קצת מזל, יוריד לי את הראש בביס כדי שאוכל לחזור לישון, ומה מחכה בחלון השירותים? יונה. אמנם יונה גדולה, אבל יונה. אני מביט חזרה בבעלת המרפק, וחוטא ברצון להראות לה את המרפק שלי בחזרה. "זו רק יונה" אני מפטיר, " אני לא יכולה לישון, היא מהמהמת כל הבוקר, אי אפשר לישון ככה". אני מסכים, באמת אי אפשר לישון ככה, שהיונה הזו מהמהמת לה בשקט על החלון, היא עוד יכולה, לעשות…בעצם…כלום.

ובאמת, היונה לא עשתה כלום. עם זאת, היא כל כך העריכה את הרחמנות שלי, שהיא הביאה חברות, והתמקמה לה איתן על החלון בכל יום בשבוע מאז אותו יום שבת, מהמהמות להן, ומעירות את המרפק בכל יום בחמש וחמישה. מיותר לציין שלא ישנתי באותו שבוע.

לאחר שבוע של סבל מצד היונה והמרפק, החלטנו לפעול בצורה קיצונית. אם ליבני יכולה, אז מי אני שארחם. חיפוש ראשוני באינטרנט העלה עשרות מרחיקי יונים באלפי שקלים, שבאופן מפתיע ניתקו לי לאחר ששאלתי כמה הם יקחו בשביל יונה אחת.

לאחר שכמעט נואשתי, מצאתי גירסה באינטרנט הגורסת כי יונים מפחדות מדברים מבריקים. מיד עטפתי את כל החלון, השירותים ואת התעלות מסביב בכמות לא מבוטלת של נייר כסף. מסתבר שיונים לא נכנסות לאתרי אינטרנט, ותוך שעה כל יוני העיר הגיעו להשתזף לי על החלון.

בלילה העשירי , שוב בחמש וחמישה, הצטרפו למפרק השפיצי גם הברכיים של המרפקית. הבנתי שהגיע הזמן לפיתרון נואש. החלטתי להשיג אקדח כדורי פלסטיק כדי להפטר סופית ממנהיגת המרד. כך מצאתי עצמי באישון לילה, יושב צנום מול חלון השרותים, מחכה ליונה ומחבק את האסלה, מנסה להתחמם באמצעות מדורת נייר טואלט, ממתין לגרוע מכל.

כנראה שלא קיבלתי את המייל שהמציין שבאותו בוקר היונים יהיו ביום חופש ולא יגיעו להשתזף, וכן, עוד לילה הלך לו.

לאחר שבועיים של מרפקים, מלחמה בעזה וחוסר בשעות שינה, ישיבת הקבינט החליטה שהגישה לירות ביונה לא מועילה במיוחד (ככל הנראה היה לה מודיעין פנימי על המארב שלי), והוחלט לפנות לשלב ג' של הפעולה המבצעית. מאות חוטים נפרשו מחוץ לחלונות הדירה, דיסקים משומשים נתלו מהחלונות ומהגג כדי לסנוור את היונה למוות, רשתות נפרשו למכביר. היונה, לעומת זאת, לא התרגשה יותר מדי, ועברה בנונשלנט למרפסת הבית ממול.

מסקנה: עדיף יונה אחת על החלון, מאשר שהדירה שלך תראה מבחוץ כאילו גר שם סלבדור דאלי עם שטפי דם כחולים ולילות ללא שינה. פוסט בן-יונה.

6 תגובות לפוסט ”פוסט בן-יונה – פוסט אורח“

  1. מאת האח הבכור:

    סיפרו בן זונה

  2. מאת הגיסה:

    כל הכבוד!

  3. מאת המשרתת הפיליפינית:

    סיפור משהו משהו

  4. מאת החבר החטוב:

    ממה שאני הבנתי אתה פחדת לירות ביונה…
    משהו בקשר לזה שזה לא מוסרי או משהו כזה.
    אולי זה לא נכון, אבל זו השמועה שרצה לה ברחבי חולון.

  5. מאת השכנה מקראוזה:

    לא נורא חבר.. ישנן צרות גדולות יותר…
    ויונה אחת שווה אלף מילים..
    שים אטמים אתה והמרפקית ותצללו ללילה קסום..

  6. מאת לימור:

    יפה :)
    אני יכולה להבין את בעלת המרפק- אי אפשר לישון כשיונה יושבת בחלון. אבל כידוע לא מאיימים על יונה..

לכתוב תגובה