מִלָּה

כי בשעה 4 בבוקר, או אם נדייק, בארבע וחמישה פסיק שש שניות ב-7 לאוגוסט 2009, הזמן והתאריך ייצרו רצף חד פעמי אולטרא-יקומי:
04:05:06:07:08:09.

עכשיו רק נותר לראות מי יכריז על סוף העולם לקראת התאריך הזה (שאם נודה על האמת, 40 המעלות שצפויות באותו יום, הן לא ממש רחוקות מההגדרה הזו).

הכינו את השעונים.

לאחרונה התחלנו להפיק את לוח השנה “שמנות 2009/10″. מטרת הלוח היא להיאבק באנטי-שמניות (האפליה נגד שמנים) ולהעביר את המסר של יופי בכל מידה. הלוח יציג 13 תמונות עם נשים שמנות במלוא הדרן ויופין, לצד הקושי והמורכבות בלהיות אשה שמנה בחברה שלנו.

אם אתן נשים במידות גדולות שישמחו להצטלם ללוח, או מכירות/ים דוגמניות פוטנציאליות עבור לוח השנה, הרי הקישור עם מלוא הפרטים.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=399&msgid=127898122

הנה השער של לוח השנה הקודם, שהפקנו לפני ארבע שנים:

האמת? מומלץ במיוחד, אפילו שאני משוחד קצת.

לפני כמה שבועות הפכתי לעצמאי במשרה (כמעט) מלאה. עד אז, עבדתי כשכיר, עם חלטורות פה ושם. מה אני עושה? שיעורי מחשב פרטיים לגיל הזהב - סבא-סבתא שרוצים לשלוח אימיילים לנכדים, וגם הפעם - חלטורות פה ושם.

מה למדתי אחרי כמה שבועות כעצמאי? שיש לא מעט יתרונות:
1. ימי חופש זה משהו שהרבה יותר קל לקבל (אני נותן אותם לעצמי).
2. הרבה יותר קל ללכת לעבוד כשמכוונים את תחילת יום העבודה לשעה עשר בבוקר.
3. צריך להעביר את שוק העבודה הישראלי למבנה שיכלול סייסטה. איכות החיים של כולם תשתפר, אני מבטיח.
4. אין בוסים מעצבנים, אין שינויי הנהלה פתאומיים, אין בירוקרטיה פנים ארגונית, אין עיגולים שחורים של קפה בתוך הסוכר.
5. הטבות עסקיות בכל מיני חברות.
6. אפשר (בדרך כלל) לוותר על לקוח ולהרוויח שלוות נפש.

עם זאת, למדתי שיש גם לא מעט חסרונות:
1. אין את השקט הנפשי של המשכורת הקבועה בכל 10 בחודש. יש בזה משהו מטריד למי שהיה שכיר כל חייו.
2. אין כזה דבר “קפה של בוקר במשרד”, אין לדבר עם חברים לספסל העבודה בתשע בבוקר, אין שיחות מסדרון, אין בדיחות פנימיות, אין הרמות כוסית לימי הולדת וחגים, אין מסיבת פורים של המשרד.
3. אין “תו הזהב”, אין בונוסים שנתיים, אין מתנה קטנה ליום ההולדת.
4. אי אפשר להשאיר את העבודה בעבודה, וצריך לענות לטלפונים גם בעשר בערב.
5. לא עבדת, לא הרווחת. אין תשלום על ימי מחלה, אין חופשה שנתית בתשלום.
6. לא הרווחת? אין דמי אבטלה. תסתדר, למרות שאתה משלם גם יותר ביטוח לאומי, כי אין סבסוד של המעסיק.

חיים כשכיר, חיים כעצמאי. מה עדיף? אין מחיר לחופש. בינתיים.

קוראים יקרים,

אני הולך להציל אתכם מכאב ראש מעצבן במיוחד. זה לא יהיה קשה, זה לא יהיה מסובך, וזה ייקח רק 8 דקות ומחצה. אם אין לכם 8 דקות, לכו לעיסוקיכם, וחזרו לכאן אחר כך עם 8 דקות באמתחתכם.

בכל זאת נשארתם? מצויין. קחו לכם דיסק DVD ריק, והכניסו אותו לכונן.
עכשיו, פתחו את תוכנת הצריבה, והכינו רשימה עם כל המסמכים, התמונות, המצגות, גליונות הנתונים, העבודות, הסיכומים, הקישורים, המועדפים, ושאר המידע האישי, וצרבו אותו על הדיסק.

סיימתם? מצויין. זה עתה ניצלתם מכאב ראש מעצבן במיוחד.
אם אתם רוצים גם למנוע אולקוס, סעו אל מרכז השירות הקרוב של הטלפון הסלולרי שלכם, וגבו את מספרי הטלפון. זה ייקח קצת יותר זמן - בערך 60 דקות, אבל תאמינו לי, זה שווה כל רגע.

לקראת האנטי-קלימקס של בחירות 2009 צצו בפעם המי-יודע-כמה עוד ועוד קולות שקראו לבטל את יום השבתון של הבחירות. אנשים שונים מדברים וכותבים על הפסדי העתק שנגרמים למשק בכל מערכת בחירות, מסבירים שאפשר לוותר על השבתון בדיוק כמו בבחירות המקומיות, מציינים את האמריקאים שעמדו בשלג כדי להצביע לאובמה וחזרו לעבודתם, ואומרים שאין הצדקה ליום החופש המיותר הזה, במיוחד כשאחוז ההצבעה נמוך כבר הרבה שנים.

אלו טיעונים של, ויסלחו לי המצדדים בביטול השבתון, צנונים וצנוניות שעובדים יותר מדי ולא מבינים שהם עובדים יותר מדי. ימי חופש הם דבר מבורך, הם מרעננים את שגרת העבודה המעיקה, הם עוזרים ליחיד ולמשפחה, וגם מורידים את זיהום האוויר לרמה דומה לזו של סופי שבוע. יוצא שאנחנו בריאים יותר נפשית ופיזית בשל יום החופש הזה. אני גם בטוח שהמשק הישראלי יעמוד בהוצאה הכבדה של יום חופש אחת לשלוש-ארבע שנים. עובדה היא שכבר היו לנו 17 ימי חופש במהלך 60 השנים האחרונות, וראו זה פלא, המשק מחזיק מעמד מול המעמסה.

כל נרגני הכספים ומשעממי הכלכלה, שצריכים להתחיל להינות קצת מחייהם, מתבקשים לחסוך את המאמרים בגנותו של השבתון. תנו לנוח בשקט ולהינות מיום חופש, ככה סתם, באמצע השנה.

חופשה נעימה והצבעה מוצלחת.

בעוד שבוע תסתיים הפארסה של הכנסת הזו ותתחיל הפארסה של הכנסת הבאה. אי שם ביום שלישי בערב, אי אפשר יהיה לברוח מן הבחירות הללו - בכל הערוצים תתפרסמנה תוצאות הסקרים, הפרשנים יברברו עצמם לדעת ויגידו הרבה שטויות עד תוצאות האמת שתגענה רק בבוקר.

אם ננסה להעביר ערוץ - נשמע את השכנים מדברים (כן, הקירות דקים פה. מאוד).
אם נצא לאיזה מקום - הסובבים לבטח ידברו על התוצאות.
לנסוע למערה באמצע המדבר - אי אפשר, עובדים למחרת.

למישהו יש עצות איך מתחמקים מהברברת הבלתי נגמרת של תום יום הבחירות?

זה לא אני אמרתי.
זה גוגל: אל תשאלו למה, אבל הייתי צריך להוריד משהו ממרכז ההורדות של מיקרוסופט. זה מה שדוד גוגל אמר:

מלחמת גוג(ל) ומגוג?
לא נכחיש.

עדכון: נו, מסתבר שזו היתה תקלה מערכתית. ניחא :-)

אבירם, בחור חמד, כבר פירסם פה פוסט אורח בעבר, אבל לנוכח שיקום כוחו ההרתעתי של הבלוג, הוא החליט לכתוב עוד אחד. זה מה שיצא.

————–

מי מאיתנו לא אוהב את ההרגשה של שבת בבוקר, אותו יום יחידי בו אנחנו יכולים להשאר במיטה עד שעה מאוחרת יחסית, ללא הפרעה. אני אוהב את ההרגשה הזו במיוחד בחודש האחרון, לאחר שסוף כל סוף עברתי עם זוגתי שתחיה לדירה שכורה, בה השבת מגיעה עם ריח החופש.

הכל היה בסדר, עד אותה שבת ארורה.
השעה, חמש לפנות בוקר, הציפורים אפילו עוד לא קמו. עוד לא קמו? הלוואי..

בחמש וחמישה, מרפק שפיצי דוחק בכליותי, “אתה לא שומע את זה?” שואלת הזוגה. אני ממלמל ג’יבריש ומנסה להסתובב לצד השני, משתדל בכל כוחי להתרכז בחלום בו אני עף ועוקף את פקקי תל אביב, אך המרפק חושב אחרת. “תתעורר, אתה שומע את זה? אני לא יכולה לישון ככה” קורא לי המרפק שלה בשנית, מאיים לרסק את צלעות 3 ו-4. “שומע, שומע” אני עונה , למרות שאין לי מושג מה היא רוצה, ומקווה שהמרפק ינוטרל מחמת הספק, או לפחות ילך לשירותים. שלוש דקות של שקט. ואז צרחות: “יש ציפור עצומה בשירותים!”. בחלומי אני מדמיין נשר בא ולוקח את בעלת המרפק ומוריד אותה עם המים. “תעשה משהו”. כן, כאן כבר ידעתי, אין מנוס מלקום.

קמתי מדדה לשירותים, מתכונן להתעמת עם הפטרוזאורוס העצום מפארק היורה, שאם קצת מזל, יוריד לי את הראש בביס כדי שאוכל לחזור לישון, ומה מחכה בחלון השירותים? יונה. אמנם יונה גדולה, אבל יונה. אני מביט חזרה בבעלת המרפק, וחוטא ברצון להראות לה את המרפק שלי בחזרה. “זו רק יונה” אני מפטיר, ” אני לא יכולה לישון, היא מהמהמת כל הבוקר, אי אפשר לישון ככה”. אני מסכים, באמת אי אפשר לישון ככה, שהיונה הזו מהמהמת לה בשקט על החלון, היא עוד יכולה, לעשות…בעצם…כלום.

ובאמת, היונה לא עשתה כלום. עם זאת, היא כל כך העריכה את הרחמנות שלי, שהיא הביאה חברות, והתמקמה לה איתן על החלון בכל יום בשבוע מאז אותו יום שבת, מהמהמות להן, ומעירות את המרפק בכל יום בחמש וחמישה. מיותר לציין שלא ישנתי באותו שבוע.

לאחר שבוע של סבל מצד היונה והמרפק, החלטנו לפעול בצורה קיצונית. אם ליבני יכולה, אז מי אני שארחם. חיפוש ראשוני באינטרנט העלה עשרות מרחיקי יונים באלפי שקלים, שבאופן מפתיע ניתקו לי לאחר ששאלתי כמה הם יקחו בשביל יונה אחת.

לאחר שכמעט נואשתי, מצאתי גירסה באינטרנט הגורסת כי יונים מפחדות מדברים מבריקים. מיד עטפתי את כל החלון, השירותים ואת התעלות מסביב בכמות לא מבוטלת של נייר כסף. מסתבר שיונים לא נכנסות לאתרי אינטרנט, ותוך שעה כל יוני העיר הגיעו להשתזף לי על החלון.

בלילה העשירי , שוב בחמש וחמישה, הצטרפו למפרק השפיצי גם הברכיים של המרפקית. הבנתי שהגיע הזמן לפיתרון נואש. החלטתי להשיג אקדח כדורי פלסטיק כדי להפטר סופית ממנהיגת המרד. כך מצאתי עצמי באישון לילה, יושב צנום מול חלון השרותים, מחכה ליונה ומחבק את האסלה, מנסה להתחמם באמצעות מדורת נייר טואלט, ממתין לגרוע מכל.

כנראה שלא קיבלתי את המייל שהמציין שבאותו בוקר היונים יהיו ביום חופש ולא יגיעו להשתזף, וכן, עוד לילה הלך לו.

לאחר שבועיים של מרפקים, מלחמה בעזה וחוסר בשעות שינה, ישיבת הקבינט החליטה שהגישה לירות ביונה לא מועילה במיוחד (ככל הנראה היה לה מודיעין פנימי על המארב שלי), והוחלט לפנות לשלב ג’ של הפעולה המבצעית. מאות חוטים נפרשו מחוץ לחלונות הדירה, דיסקים משומשים נתלו מהחלונות ומהגג כדי לסנוור את היונה למוות, רשתות נפרשו למכביר. היונה, לעומת זאת, לא התרגשה יותר מדי, ועברה בנונשלנט למרפסת הבית ממול.

מסקנה: עדיף יונה אחת על החלון, מאשר שהדירה שלך תראה מבחוץ כאילו גר שם סלבדור דאלי עם שטפי דם כחולים ולילות ללא שינה. פוסט בן-יונה.

מתלבטים בין סושי לשוקולד? לא עוד ! מעתה, תוכלו לקבל את שניהם ביחד !

פיוז’ן עד הסוף, אין מה לומר.

אני רוצה להודות לארתור פריי ולספנסר סילבר. לא מכירים? אלו שני אנשים חשובים שגרמו לי לאושר רב במיוחד היום. תיכף תבינו מי הם.

במחשבי המכללה שבה אני עובד היתה בעיה מוזרה למדי: לא ניתן היה לפתוח קבצים מתוך דואר וואלה. נראה שמרוב תוכנות אבטחה וקירות אש, מישהו שכח שהמטרה במייל היא לקבל קבצים.

רק כדי להבין כמה הבעיה היתה מעצבנת, אסביר שבכל פעם שסטודנטית היתה צריכה לפתוח קובץ מוואלה, היה צורך לעשות העברה למייל אחר שאינו בוואלה, ולפתוח אותו מהמייל האחר. לצורך העניין גם פתחנו תיבת דואר בג’ימייל להעברת הקבצים עבור אלו שמשתמשים רק בדוא”ל וואלה. תוסיפו לכל הסיפור הזה את העובדה שלא כל הסטודנטים בשנת 2008 יודעים מה המשמעות של forward, ותקבלו בעיה מעצבנת למדי.

כמה זמן נמשכה הבעיה הזו? טוב שאתם שואלים. מעל שנתיים וחצי.
כמה זמן התלוננתם על הבעיה הזו? שוב, טוב שאתם שואלים, מעל שנתיים וחצי.
איך התלוננתם? בצינורות המקובלים - טלפונים ומיילים, מכתבים מסודרים, פניות דרך הבוסית שהעבירה את הפניות לאגף המחשוב.
האם זה עזר? בערך, בדיוק כמו ששר התחבורה שאול מופז עזר לשיפור התחבורה.

בתחילת השנה האקדמית התעצבנתי. זה היה שילוב של עומס תלונות סטודנטים על וואלה, פלוס בעיות בגלישה באינטרנט, פלוס יום ראשון בשבוע, שזה אף פעם לא יום טוב. התוצאה? קפיטן עופר אחד כועס במיוחד. הלכתי לראש מחלקת המיחשוב והבהרתי לו שחייבים לתקן את התקלה הזו . לא יכול להיות שבכל אוניברסיטה, מכללה, מוסד ומתנ”ס שכונתי ניתן יהיה להוריד קבצים מדואר וואלה, ורק במכללה הזו - לא. הבטחתי לו שמאותו יום הוא יקבל דיווח יומי על הסטודנטים שנתקלו בבעיה.

ביום הראשון דיווחתי בפניו על 6 סטודנטים שנתקלו בבעיה.
ביום השני דיוותי על יום חלש, רק 2 סטודנטים. הוא דיבר בטלפון, אבל דאגתי להראות לו שמדובר בשני סטודנטים.
ביום השלישי הוא לא היה במשרדו, אז השארתי דבקית (הפתק הצהוב, שבד”כ מדביקים למסך המחשב בפינה למטה, כן?) עם פירוט של מספר הסטודנטים היומי.
ביום הרביעי הוא שוב לא היה במשרדו, אז השארתי שתי דבקיות.
גם ביום החמישי הוא לא היה - ושוב השארתי דבקיות עם דיווח.
ביום השישי - שוב דבקיות, אבל הפעם גם כתבתי את דעתי הלא-חיובית על יכולותיו של אגף המחשוב.

ואז נקראתי לסדר: ראש אגף המחשוב נזף בי ודרש להפסיק לתלות דבקיות (”פתקים” הוא קרא להן) על דלת משרדו, הבוסית הסבירה שלא ככה פותרים בעיות, והבוסית של הבוסית הבהירה לי שעל אף שהיא מבינה את הבעיה, לא זו הדרך להתמודד עם העניין, ושעלי לפנות בצינורות המקובלים.

שבוע וחצי לאחר שהפסקתי להדביק דבקיות, קיבלתי מייל ממחלקת המחשוב המודיע שהבעיה נפתרה. אם הייתי יודע שכל מה שצריך זה להדביק דבקיות על הדלת, הייתי עושה את זה כבר לפני שנתיים וחצי.

אם כן, מי הם שני האדונים הנכבדים ארתור פריי ולספנסר סילבר? ממציאי הדבקיות. לולא שניהם, עד היום היו הסטודנטים ממשיכים להתעצבן הקבצים שלא נפתחים מתוך דואר וואלה. תודות ונשיקות לפריי וסילבר.